5 דברים שלא ידעתם על אירוויזיון ופוליטיקה

האירוויזיון נוצר במטרה להפגיש בין מדינות אירופה שסועת הקרבות לאחר מלחמת העולם השנייה. התחרות נועדה לקדם אחדות, שלום, ורב תרבותיות, באמצעות "השפה האוניברסלית" – המוזיקה. היא נועדה להיות א-פוליטית, ולתת מקום לכולם. הבעיה היא שמול במה עם כזו חשיפה, עם מדינות כה רבות הנוכחות באירוע, שחלקן מסוכסכות זו עם זו – הכוונות הטובות לא ממש התגשמו. השנה, בעקבות המלחמה בעזה, גם ישראל מצויה על הכוונת. כמה מדינות הודיעו שלא ישתתפו אם ישראל תשתתף, ומי שמעורבת במיוחד היא איסלנד, שהנציג שלה הוא פלסטיני ממזרח ירושלים (שלמד מוזיקה בבית ספר 'רימון', למרבה האירוניה). מנגד, גם בישראל עלו תהיות אם ראוי להשתתף בחגיגה הזו בזמן שחיילים עוד בשדה הקרב וחטופים עוד בשבי החמאס (אם כי בשלב הזה, אחרי התסיסה הפוליטית שהתעוררה בעולם, פרישה תיראה רע). פוליטיקה הייתה תמיד רכיב מרכזי באירוע המוזיקלי הגדול, ותופעה זו אינה חדשה, בפרט לא ביחס לישראל. הנה חמישה דברים שלא ידעתם על אירוויזיון ופוליטיקה.

א. אם אתה לא יכול לנצח אותם – תצנזר אותם

מאז הקמתה היו לישראל, כידוע, כמה מדינות שלא ממש חיבבו אותה. מדינות אלה לא רצו להציג ולהשמיע זמרים ישראלים על מרקעי הטלוויזיה שלהם. מצד שני, חבל לוותר על שידור תחרות בינלאומית רק בגלל מדינה אחת. אז מה אפשר לעשות? פשוט מאד: להשמיע הכול, אבל לצנזר את השיר הישראלי. מדינות מסוימות כמו ירדן היו מקפידות להפסיק את שידור האירוויזיון כאשר המועמד הישראלי היה עולה לשיר. הדבר היה מביך במיוחד באירוויזיון 78', כאשר המועמד הישראלי ניצח בתחרות, ותושבי ירדן המאוכזבים לא הבינו למה לא מראים להם את הביצוע החוזר של השיר הזוכה. הגדילו לעשות מרוקו ולבנון, שהעדיפו להימנע לחלוטין מהשתתפות בתחרות, ובלבד שלא לראות זמר ציוני בפעולה.

ב. הניקוד שמקבל האקטיביזם השיפוטי – דוז פואה!

לא רק מדינות העולם מערבות פוליטיקה בשידורי האירוויזיון. מסתבר שגם השופטים מטעם המדינות לא חושבים רק על הלחן והביצוע כשהם בוחרים כמה נקודות לחלק לכל מדינה. מדינות שכנות ובנות ברית יפרגנו אחת לשנייה, ויתנו פחות נקודות לאויבות שלהן. לעיתים זה נעשה בטעם טוב, אבל לפעמים זה קצת בוטה מדי: בשנת 74' כשבין יוון וטורקיה היה סכסוך גבולות על קפריסין, העניקה יוון לטורקיה מעט מאד נקודות, וטורקיה בתמורה העניקה לה – אפס! בשנת 2008, כשרוסיה פרגנה לידידתה בלארוס דוז פואה, בלארוס בתמורה, למרבה הפליאה, הביאה לה גם דוז פואה! רשימת השירים המנצחים באירוויזיון לא בהכרח תלמד אותנו מהי מוזיקה טובה, אבל היא בהחלט יכולה לספר לנו על התככים והקומבינות בפוליטיקה העולמית.

ג. הפוליטיקה מאחורי הכלל האוסר על פוליטיקה

למרות הרצון הטוב ליצור מרחב משותף וניטרלי, פוליטיקה חדרה בכל זאת לתחרות הזמר, וכתוצאה מכך הוחלט בשנת 2000 להעביר כלל מפורש האוסר על ביטויים פוליטיים. הבעיה עם הכלל הזה היא שהוא רק מעלה שאלה נוספת – מה מוגדר כסוגיה "פוליטית". השיר שהציעה ארמניה ב־2015, למשל, Don’t Deny, היה מלווה ברמיזות ברורות לרצח העם שנעשה בהם מאה שנה קודם לכן, ומוכחש עדיין בעקביות על ידי מבצעיו ומדינות רבות אחרות. שיר זה הוגדר כפוליטי, ולכן נדרש שינוי בכותרת הזו. עצם הרעיון שקריאה להכרה ברצח־עם היא עניין "פוליטי" הוא פרובלמטי מאד. כשעפרה חזה שרה "חי, חי, חי, עם ישראל חי" ב־1983, ובתפאורה היו רמיזות ברורות לשואה, איש לא פצה פה – וטוב שכך. כאשר הזמרת הטטרית סוזנה ג'מאלדינובה שרה ב־2016 את "1944", על הטרנספר האכזרי שביצע סטלין בבני עמה באותה שנה, גם זה התקבל בברכה. רק הזיכרון של הארמנים נקרא "פוליטי" באופן מקומם, מה שמעלה את השאלה האם אלה שמחליטים מה "פוליטי" לא נגועים בפוליטיקה ואינטרסים בעצמם.

ד. פוליטיקה פואטית עם לופר  

לא רק המדינות והשופטים – גם הזמרים נוהגים להחדיר בשיריהם תכנים פוליטיים, בצורות מתוחכמות יותר או פחות – בעיקר פחות. באירוויזיון 2009 נפסל השיר של גיאורגיה "We Don't Wanna Put In" מחאה ברורות נגד הנשיא הרוסי (נשמע כמו: "אנחנו לא רוצים את פוטין!"), שהורה לצבאו לפלוש לגיאורגיה רק שנה אחת קודם לכן. צורה מתוחכמת ומרומזת יותר בוצעה על ידי נטע ברזילאי שלנו בשירה הפמיניסטי I'm Not Your Toy שזכה ב־2018. שיר זה היה מלווה בהברות "פאמ פאמ פאהו / טרראמפ פאם פאהו", שרומזות, כפי שהודו יוצרי השיר אחרי הזכייה, לדונאלד טראמפ, נשיא ארצות הברית לשעבר, שנודע במעשים ואמירות מחפיצים ופוגעניים כלפי נשים. (שעל אחד מהם שילם, רק בחודש שעבר, פיצויים בשווי 83.3 מיליון דולר, לעיתונאית שתבעה אותו דיבה, כי הכחיש שתקף אותה מינית)

ה. אדם צריך שתהיה לו מילה – גם אם זה עולה כסף

כשנציגי כל האומות מתאספים במקום אחד, כשכל העולם צופה בך בשידור חי, איך אפשר שלא להכריז את ההכרזה הפוליטית שלך? הפיתוי גדול מדי ואנשים מוכנים גם לשלם את המחיר. כך התרחש גם באירוויזיון 2019 בתל אביב (מיקום שהוא עצמו פוליטי, שהרי מלכתחילה ישראל הציעה לקיים את התחרות בירושלים, ונאלצה להתפשר על כך, כי ירושלים, עיר הבירה, היא "פוליטית"). כשאירחה אז ישראל את איסלנד – אותה איסלנד שמאיימת לפרוש מהאירוויזיון כעת, בעקבות השתתפות ישראל – הניפו נציגיה את דגלי הרשות הפלסטינית בשידור חי. כעונש על הפרת הכלל האוסר גילויים פוליטיים, נקנסה רשות השידור שלה ב5,000 אירו (כ-20 אלף ש"ח).

למה דווקא איסלנד כל כך מעורבת במתרחש בישראל, זו שאלה פוליטית בפני עצמה, אבל במידה והיא תשתתף השנה, למרות איומיה, סביר להניח שנצפה בהתנגשויות לא נעימות. לא בטוח כמה הקנס ההוא שניתן לאיסלנד הרתיע אותה, או הרתיע מדינות אחרות, ונראה שאנשים מוכנים לשלם כדי שקולם יישמע. עם כל מה שאנחנו יודעים על האירוויזיון עד כה, ועם ההתחממות הגלובלית של הפוליטיקה העולמית בתקופה הזו, יש להניח שהשנה התחרות לא תעבור בשקט. נמתין בציפייה לראות אילו תקריות יהיו, ונאחל בהצלחה לעדן גולן!