מה חשיבותו של התנ"ך לחקר ההיסטוריה היהודית?

אנו מורגלים לחשוב שמראשית הקיום האנושי למדו אנשים היסטוריה, אך לא כך הוא. נראה שצאצאיו הראשונים של אדם הראשון, שממנו מתחילה ההיסטוריה האנושית, לא חשבו על הצורך להנחיל לדורות הבאים את קורות חייהם. למעשה בשחר האנושות לא היה לאנשים בתבל כל עניין בהיסטוריה כפי שהיא נלמדת בימינו. האדם הראשון בעולם המערבי שאותו ניתן לכנות "היסטוריון" במובנה המודרני של המילה, היה הרודוטוס, יווני שחי במאה ה-5 לפני הספירה, וזכה ביושר לתואר "אבי ההיסטוריה".

על כך כתב ההיסטוריון המוערך יוסף ירושלמי מאוניברסיטת "קולומביה" שבארצות הברית: "אם הרודוטוס היה אבי ההיסטוריה, היו היהודים אבות המשמעות ההיסטורית."  מדובר ברעיון עמוק. 

הסיפור הראשון בתנ"ך, שאותו נבחן בפרקים הבאים, מקדים את זמנו של הרודוטוס בכ-1,300 שנה. מדובר בסיפורו של אברהם אבינו, המתרחש בסביבות המאה ה-18 לפני הספירה, לפני 3,700 שנים.

לאמיתו של דבר, לא זו בלבד שהיהודים הנציחו היטב את ההיסטוריה עוד לפני הרודוטוס, אלא שהרודוטוס תיאר את מהלך המאורעות, ואילו היהודים ביקשו לעמוד על משמעותם העמוקה. משמעות פנימית זו ניתן למצוא בצורה הטובה והמובהקת ביותר בתנ"ך.
אסור לנו לטעות - למרות עיסוקו באירועי העבר התנ"ך אינו ספר היסטוריה. למשל: כשאברהם מופיע לראשונה בספר בראשית, הוא בן 75. מדובר באחת הדמויות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה היהודית, אך למרות זאת התורה אינה מספרת לנו דבר על ילדותו ובחרותו, אלא בוחרת להכירו לנו לראשונה רק לאחר שהגיע לגיל 75. 
לתנ"ך אין עניין לספק לנו פרטים כאלה או אחרים על חייו האישיים של אברהם שאינם אלא אינפורמציה ותו לא. ההיסטוריה מעניינת את התנ"ך רק כאמצעי להענקת תובנות משמעותיות ביחס לחיינו. התנ"ך הוא בראש ובראשונה ספר המלמד אותנו את השקפת העולם היהודית, ולכן הוא מתמקד במידע הנדרש לנו לשם כך.

עד כמה מדויק התנ"ך?

במשך אלפי שנים קיבלה האנושות את הדעה היהודית המסורתית בנוגע למקור התנ"ך. לפי דעה זו, הכתיב הבורא למשה את חמשת חומשי התורה - מספר בראשית עד ספר דברים - במשך ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר סיני לאחר יציאת מצרים. עם זאת, במהלך המאה ה-19 התקיפה התנועה הפילוסופית המכונה "נְאוֹרוּת" את הדעה המסורתית. חסידי ההארה יצרו לטענתם גישה רציונלית יותר באשר למקור התנ"ך. הרעיון הבסיסי של תיאוריה מודרנית זו (המכונה "ביקורת מקראית גבוהה" או בקצרה "ביקורת המקרא") הוא שחמשת חומשי תורה הם בעיקר אוסף של אגדות וסיפורי תרבות עממית שעברו במסורת שבעל פה לאורך דורות, ומאוחר יותר הועלו על הכתב. על פי דעה זו, הדמויות הגדולות של התנ"ך (אברהם, יצחק, יעקב ומשה) היו גיבורים עממיים שככל הנראה, לא חיו כלל, והמאורעות שתוארו בטקסט הם - במקרה הטוב - סיפורי עם, ובמקרה הקלאסי - פנטזיה מוחלטת.

כל עוד היו תאוריות הנאורות בנוגע למקורות התנ"ך מבוססות על ניתוח טקסטים הנתון לוויכוח ועל ספקולציות, המקור היחיד להוכחות חותכות היה יכול להיות השוואת הטקסט התנ"כי לשרידים הארכיאולוגיים של אותה תקופה. אם השיטה המסורתית אכן נכונה, היא צריכה להיתמך בשרידים ארכיאולוגיים. הארכיאולוגיה כידוע עדיין הייתה בחיתוליה במאה ה-19. נדרש זמן לגילוי הוכחות, והמסע הארכיאולוגי נמשך עד ימינו.  לא נוכל לכלול את שאלת מקור התנ"ך בספר זה, אך כדאי להקדיש כמה שורות כדי להעלות על נס את הדיוק ההיסטורי של הטקסט. מה אומרת הארכיאולוגיה על רמת הדיוק של תיאורי התנ"ך?
הארכיאולוגיה מוגדרת כ"גילוי ומתן הסבר לשרידי תרבויות ואנשי העבר." חשוב לשים לב שהגדרה זו כוללת את המילים "מתן הסבר". הדרך שבה מסביר ארכיאולוג אחד את משמעותו של ממצא מסוים יכולה להיות שונה מאוד מן הדרך שבה יסביר ארכיאולוג אחר את משמעותו של אותו ממצא. ארכיאולוגיה אינה מדע מדויק, היא אינה דומה למתמטיקה, שבה אחד ועוד אחד הם שניים. בארכיאולוגיה יש לסובייקטיביות של הארכיאולוג מקום גורלי במסקנה שאליה יגיע.

כאשר מוצאים ארכיאולוגים חרס, כלי או חלק מבניין, הם מנסים להחליט מה משמעות הממצא, ורק לעיתים רחוקות הם מסכימים ביניהם, מאחר שחפץ אינו נושא תווית מוצר, ומסמך כתוב פתוח לפרשנויות שונות. לכן צריכים להיות זהירים מאוד כאשר שומעים מישהו שטוען בצורה חד משמעית מה אומרת הארכיאולוגיה ומה היא אינה אומרת. זאת מאחר שדעתו הקדומה של הארכיאולוג משפיעה על הדרך שבה יפרשן את ממצאי השטח. 

באשר לספרי התנ"ך הראשונים, המידע הארכיאולוגי הישיר על הדמויות המונצחות בהם מועט באופן יחסי.  ניתן בכל זאת למצוא בהם מידע נסיבתי רב מאוד, כגון שמות, מקומות, חוזים עסקיים, חוזי נישואין ודפוסי הגירה. הארכיאולוגיה איששה מידע רב מאוד מזה שמצוי בתנ"ך. אך כאשר אנו מגיעים לספרים המאוחרים יותר, כגון ספר מלכים, שנכתב לפני 2,800 שנה, אנו מוצאים הוכחות ישירות, כגון הקבלות בכתביהם של אימפריות אחרות שהיו קיימות באותה תקופה. למרבה הצער, המאורעות המוקדמים קיימים במידה לא מבוטלת ברִיק היסטורי וברִיק ארכיאולוגי.

צריך לתת את הדעת גם לכלל המשמש בבית המשפט וגם בארכיאולוגיה: היעדר הוכחה אינו הוכחה להיעדר. העובדה שלא מצאתי את אוכף גמלו של אברהם, אין פירושה שלאברהם לא היה גמל או אוכף.  מי שחפץ למצוא עדויות היסטוריות בתנ"ך יגלה כמות אדירה של עדויות נסיבתיות המאששות את המידע ההיסטורי המצוי בו.

נקודה נוספת שיש להביא בחשבון היא מיעוט החפירות שנערכו עד כה. לו היו הארכיאולוגים חופרים בכל ארץ ישראל מדרום עד צפון ולא היו מוצאים שום אישוש לסיפורי התנ"ך, היה באפשרותנו להסיק במידה מוסמכת יותר – גם אם לא ודאית - בנוגע לאמיתותם של סיפורים אלו. עם זאת, עד היום טרם נחשפו עשרות רבות של אתרים ארכיאולוגיים, ואלה שנחשפו - כגון חצור, מגידו, לכיש, גזר ואף ירושלים - נחשפו באופן חלקי בלבד. נראה שבלפחות תשעים אחוז מן האתרים טרם חפרו כראוי. 

הארכיאולוגיה אינה מסוגלת לספק הוכחה מוחלטת לאמיתות ההיסטורית של התנ"ך, ואינה מפריכה אותה, אבל בפועל, ככל שמתרבים ונערמים הממצאים הארכיאולוגיים, אנו נוכחים יותר ויותר לדעת כי הטקסט התנ"כי מהימן מבחינה היסטורית. 

לסיכום, התנ"ך אינו ספר היסטוריה, אלא ספר המציג את ההשקפה היהודית על העולם והחיים, ובעשותו כן הוא גם מספק מידע היסטורי ותרבותי עצום, אשר לרוב מאושש ארכיאולוגית. התנ"ך הוא ספר לימוד מוסרי, המסביר לנו בדרך הטובה ביותר מהם הכוחות הפועלים בהיסטוריה, כדי שנוכל ללמוד כיצד רצוי להתנהג במצבי חיים שונים. משנבין כי המטרה שלשמה אנו לומדים היסטוריה היא לימוד לקחיה, נקדיש, ללא ספק, תשומת לב מיוחדת למאורעות המתוארים בתנ"ך.