למה יש רעידות אדמה? לא מה שחשבתם

רעידות האדמה האחרונות טלטלו רבים מאיתנו, ולא רק פיזית. להרגיש את המיטה רוקדת מתחתיך בלילה זו בהחלט חוויה מערערת. למעשה, גם אלה שלא הרגישו כלום עדיין ראו את התמונות מטורקיה וסוריה, שמעו את הדיווחים, וכנראה הלכו לבדוק מתי בדיוק נבנה הבניין שלהם, ולחשב לפי כך מה הסיכוי שלו לעמוד ברעידת אדמה ספקטקולרית במיוחד. 

תחושת היציבות הפיזית, האדמה הבטוחה מתחת לרגליים, היא משהו שאנחנו נוטים לקחת כמובן מאליו. לפחות עד הרגע שבו האדמה מחליטה לנוע, ואז שום דבר כבר לא מובן מאליו. איך אנחנו אמורים לחיות בבטחה בעולם שבו אפילו על האדמה אי אפשר  לסמוך? נכון, למדנו בבית הספר שרעידות אדמה מתרחשות בגלל החיכוך שנוצר בין הלוחות הטקטוניים בקרום כדור הארץ, אבל ההסבר הטכני הזה לא באמת מעביר את האימה שכרוכה בחוויה. למה בעצם העולם בנוי ככה, עם תוכנת הפעלה שבהכרח מערערת את תחושת הבטחון שלנו אחת לכמה זמן?

הפחד מרעידת אדמה מוטבע עמוק מאד בנפש האדם. זה לא מקרי שכל כך הרבה סרטי קטסטרופות מציגים סצנות זוועה של רעידות אדמה קשות. סקרים שנערכו בעבר מצאו כי בארה"ב, למשל, יותר אנשים פוחדים מרעידות אדמה מאשר מכל אסון טבע אחר, למרות שאסונות טבע אחרים, כמו הוריקנים, גבו בפועל מחירים הרבה יותר גבוהים בחיי אדם. התיאוריה שמסבירה את הפחד הקמאי הזה מצביעה על הגורם הפסיכולוגי: רעידת אדמה היא פשוט ההפך המוחלט ממה שאנחנו מורגלים לו. אנחנו אמורים לנוע על פני האדמה, האדמה לא אמורה לנוע תחת רגלינו!

במקורות היהודיים, הגורמים לרעידות אדמה לא מתוארים במונחים של 'חכוך לוחות טקטוניים'. במקום זאת, רעידת האדמה מתוארת כתוצאה של מעשי בני האדם עלי אדמות. מבחינה מסוימת, זה רעיון שדווקא בימינו קל יותר להבין. משבר האקלים הצליח להבהיר לרובנו בצורה הברורה ביותר שלהתנהגות אנושית יש השפעה חדה (ולעיתים קרובות מידי הרסנית) על הפלנטה שלנו. כשאנחנו מייצרים יותר מידי פליטות פחמן דו חמצני, אנחנו מובילים שינוי אקלים שמגיע עם מגוון הפתעות קודרות: בצורות. שריפות יער. מתקפות חרקים מזיקים. עליית פני הים. היכחדות של מגוון מיני בעלי חיים וצמחים. 

היהדות מספרת לנו שלא רק ההתנהלות הפיזית שלנו גורמת להשפעות קונקרטיות על כדור הארץ. ההתנהלות הרוחנית שלנו גם היא תורמת לכך. כך למשל מציינת הגמרא כי מחלוקת מביאה לרעידות אדמה.

המונח 'מחלוקת' לא מתייחס לסתם ויכוחים או חילוקי דעות, כאלה שיכולים להיות מפרים הדדית ומועילים. 'מחלוקת' כדבר הראוי לגנאי, כזה המרעיד את האדמה, היא ריב ומדון שמקורם בשנאה הדדית. חכמינו ממיינים את כל המחלוקות לשני סוגים: 'מחלוקת לשם שמים' ו'מחלוקת שאינה לשם שמים'. מחלוקת לשם שמיים לא פוגמת כלל בכבוד ובחיבה שרוחשים הצדדים זה לזה. הדוגמה המפורסמת בהיסטוריה היהודית למחלוקת כזו היא מחלוקת הלל ושמאי: שני חכמים יהודים גדולים שחיו לפני כאלפיים שנה, ולכל אחד מהם היה קהל תלמידים גדול. הם גם היו חלוקים בדעותיהם בנושאים רבים. אבל במחלוקתם לא היה שמץ של שנאה, והתלמוד מבהיר זאת בציינו בין השאר ששני המחנות נהגו להתחתן זה בזה. במילים אחרות: לא מדובר חלילה במשפחות מונטגיו וקפולט מ'רומיאו ויוליה'. חילוקי דעות? כן. שנאה? חלילה.

על המחלוקת האחרת, המוגדרת 'שאינה לשם שמים', אין למסורת היהודית שום מילים טובות לומר. אין דרך להגן עליה כעל יושרה אינטלקטואלית או חיפוש אחר האמת: גורמים כאלה לא היו מביאים לשנאה אמיתית בין המחנות.

מחלוקת מהסוג הזה הרסנית כל כך לאנושות עד שהיא מרעידה את הארץ, כפשוטו. חיכוך של לוחות טקטוניים? זה אולי ההסבר הפיזיולוגי. אבל היהדות נוקבת גם בהסבר הרוחני: חיכוך של אנרגיית שנאה וטינה.