למה אנחנו עדיין מתרגשים מחקר החלל?

השבוע התבשרנו שהלוויין 'אופק 13' שוגר לחלל מבסיס פלמ"חים: לוויין צילום וריגול ישראלי, שחולף מעתה על פני כדור הארץ אחת לשעה וחצי. 

כפי שמעיד שמו, אופק הוא כבר בן למשפחת לוויינים ברוכת ילדים. לוויין אופק הראשון שוגר ב-1988, ומאז הפכו לוויינים ישראלים למציאות ברורה מאליה כמעט. ובכל זאת, בכל פעם כשלוויין ישראלי חדש יוצא אל החלל, הוא זוכה לכותרות ולתיאורים מתפעלים על יכולותיו.

לא מדובר, יש להדגיש, בפרובינציאליות ישראלית יוצאת דופן. בארה"ב, שהשיגה את הישגי חקר החלל הגדולים ביותר, עדיין כל חידוש של נאס"א מככב בחדשות, ורוב הציבור מביע בסקרים את העניין והחשיבות שהוא רואה בפעילותה. בעולם בכלל, גם בקרב מדינות עם תכנית חלל צנועה, תמונות וחדשות מחוץ לכדור שלנו מתקבלות תמיד בברכה.

"הרצון לחקור מחווט לתוך המוח שלנו", אומר באז אולדרין, אחד מהאסטרונאוטים המפורסמים בהיסטוריה והאדם השני שזכה לצעוד על הירח. "אם אנחנו רואים את קו האופק, אנחנו רוצים לראות מה יש מאחוריו".

אבל הרצון לחקר הזה איננו תופעה מודרנית חדשה, טוען האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון. "אנחנו לא החוקרים היחידים של הקוסמוס. בכל פעם כשאנחנו מסתכלים אל שמי הלילה, אנחנו נזכרים שאנחנו חלק מיקום גדול יותר, שהלך קסמים על האנושות במשך אלפי שנים".

ואכן, הרבה לפני שבני אדם הכירו את הטלסקופ הראשון, בוודאי שאלפי שנים לפני שניל ארמסטרונג הודיע לעולם שצעד קטן לאדם הוא צעד גדול לאנושות, החלל וכל מה שבו היוו מקור לעניין, מחשבה, ואפילו פולחן. המסופוטמים למשל, האמינו שהכוכבים השונים הם אלים או סמלים של אלים. ביון העתיקה סברו שהכוכבים הם גופים אלוהיים הנעים במעגלים סביב כדור הארץ. הסינים העתיקים חשבו שהשמיים הם חופה בצורת כיפה שמסתובבת סביב הארץ, ושהכוכבים הם אלים או רוחות. במגוון תרבויות – ממצרים ועד בבל, מסין ועד הודו  –  צמחה חכמת האסטרולוגיה, שהתיימרה לקרוא בכוכבי השמיים מסרים, משמעויות וגורלות. 

המסורת היהודית התייחסה אחרת לחלל ולפלנטות הנצפות ממנו. כל האלהה של גרמי השמיים, כמובן, נדחתה בתוקף. למעשה, עבודה זרה מכונה לרוב בלשון חכמינו 'עבודת כוכבים', משום שזו הייתה צורה כה נפוצה של עבודת אלילים. בנוסף, כל ניחוש של העתיד על בסיס מראה השמיים נאסר גם הוא מכל וכל. 

לעומת זאת, יש גם יש בסיס במקורותינו לתחושת ההשתאות מול החלל, לרגשי הפלא וההתפעמות שמלווים אותנו עד היום והופכים כל ד"ש מהחלל למלהיב כל כך. "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת", אומר דוד המלך בתהילים. כתוצאה מהתפעלות זו הוא מגיע לכפל תחושות. ראשית, "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו": מי אנחנו, בני אדם קטנים, מול היקום הענק והמורכב? לבטח אין דרך טובה יותר ללמוד ענווה מאשר להביט בכוכבים.

אולם, דוד המלך ממשיך ואומר דבר נוסף. "ותחסרהו מעט מאלוקים וכבוד והדר תעטרהו". האם אנחנו קטנים ביחס ליקום? בהחלט. ובכל זאת, אנו הקטנים קיבלנו לשחק את התפקיד הראשי על פני כדור הארץ. עצם העובדה שהיקום כה גדול, מסתורי ומורכב מלמדת אותנו ענווה המלווה בתחושת ערך עצמי ואחריות: עם כל קטנותנו, יש לנו עבודה לעשות כאן, ויש לנו את היכולת לעשות אותה.

ואולי זו התשובה האמיתית לשאלת הסקרנות הנצחית שלנו לגבי החלל. בני אדם חיפשו מאז ומתמיד לדעת מה מקומם במערכת הקוסמית. המפגש בכוכבים – קרובים או רחוקים – וההצצה אל גודל היקום שסביבנו, עוזרים לנו להבין את המקום הזה, ולרצות למלא את החובות הכרוכות בו על הצד הטוב ביותר.