בין ל"ג להאג: מה רשב"י היה אומר על בתי הדין הבינלאומיים?

שאלה:

השנאה והצביעות שמגלות מדינות בעולם כלפי ישראל וכלפי היהודים בכלל, מוציאות אותי מדעתי. הן חורגות מכל השוואה, עד שזה נראה כמעט כסוג של אמונה דתית, כאילו יש להם איזו מצוה להיות נגד היהודים ויהי מה. ההקפדה שלא לבדוק עובדות, הסגנון הבוטה כל כך נגדנו מבלי לזהות מורכבות, היכולת הלהטוטנית, המשפטית כביכול, להפוך את העם הנרדף והנרצח לעם רוצח, מלמדים שיש כאן משהו הרבה מעבר לרציונאלי. איכשהו, נקרתה להם הזדמנות בלתי נשלטת להכות שוב ביהודים. אבל מאיפה זה? איך אפשר לשמוע את האג ולא להתפוצץ?

תשובה:

הבשורה שקיבלנו מהאג לקראת ל"ג בעומר מביאה אותנו להיזכר בסיפור ההיסטורי המופיע בגמרא, על רבי שמעון בר יוחאי, האיש שהעולם היהודי מציין את יום פטירתו, או את יום גילוי סודותיו, בעזרת הדלקת אבוקה גדולה. הגמרא (מסכת שבת דף ל"ג:) מספרת על ישיבה שבה השתתפו כמה מחכמי ישראל באותה תקופה. רבי יהודה משבח את מעשי הרומאים כובשי הארץ לשיפור חיי אזרחיה, לרווחה הפיזית של היהודים. עונה לו רבי שמעון בר יוחאי: הכל אינטרסים צרים ואנוכיים שלהם. כל מה שהם עושים, אינם עושים אלא לצורך עצמם. רווחת היהודים לא מעניינת אותם כלל. 

צריך לזכור שבאותם ימים היו הרומאים אימפריה השולטת בארץ, והיה דיון אסטרטגי בין מנהיגי ישראל כיצד להתייחס אליהם. הגמרא מספרת שדברי רבי שמעון בר יוחאי נודעו למלכות, והוא הפך למבוקש, דרוש חקירה. הוצא נגדו צו מעצר. אצלם לא היה דיון, לא עניינו אותם העובדות, הם היו תולים כל מי שהתנגד למלכות. הם רדפו אחריו, והוא הצליח להסתתר במערה יחד עם רבי אלעזר בנו, כשהם ממשיכים יחד בלימוד התורה. הוא ידע שדבריו עלולים להרגיז את השלטון, אבל היה לו עמוד שדרה חזק. הדיון הזה נכתב בגמרא גם עבורנו, ועבור כל הדורות.

בלי להיכנס לתובנות מעשיות, רבי שמעון מלמד אותנו בעיקר איך לקחת את הדברים פנימה בנפש. יחסי יעקב ועשו מבטאים אצל חז"ל דוגמית ואב-טיפוס למערכת היחסים של בין היהודים והגויים לדורותיהם. כשנפגשו יעקב ועשו אחרי 22 שנות פירוד ובריחה של יעקב מעשו אחיו, הרוצה להרגו, התורה אומרת על עשו: "ויחבקהו ויפול על צוואריו וישקהו ויבכו". כלומר, היה מפגש לבבי ביותר. אומר על כך רבי שמעון: "הלכה, בידוע עשו שונא ליעקב, אלא שהפעם נכמרו רחמיו ונשקו בכל לבו". כלומר, עצתו עבורנו כך היא: אם תפגשו שנאה כלפיכם, אל תכעסו על עצמכם, אל תאשימו את עצמכם. אל תגידו: אילו רק היינו עושים כך או אחרת... תדעו ששנאת יהודים טבועה בבני עשו, גם אם היא נסתרת ברוב הזמן. הם שונאים את הטוב שמביאה היהדות לעולם, את אהבת האדם, את הקדושה, את הרף המוסרי הגבוה שמציבה היהדות לעולם, את המלחמה ברוע ואת הצדק האמיתי. הם יכולים להתגבר על הטבע הזה, אבל התגברות זו דורשת מאיתם מאמץ, מוטיבציה. המצב הטבעי החד-משמעי הוא השנאה. זוהי המוטיבציה של תומכי החמאס בעולם כולו.

רבי שמעון תמה על אכזבתנו. הוא תמה על הציפיות שלנו מחברי "בית דין לצדק" שיושבים בו נציגי מדינות אויב שלנו, שידונו אותו באובייקטיביות, נגד הטבע שלהם. זה מאד מאכזב, כי האמנו שנשתלב בעולם ונהיה עם ככל העמים, והעולם מזכיר לנו שוב ושוב שאנחנו שונים. יש כאן מהלך פרדוקסלי: ככל שננסה להשתלב בעולם, לרצות אותו, העולם ידחה אותנו. ולכן גם המסקנה צריכה להיות פרדוקסלית: הפנייה מוגברת של כל הכוחות פנימה. אם נכשלנו במשהו מדיני, משפטי או הסברתי, הרי זה בעיקר פנימה, בהסברה לעצמנו. 

אבל מהי התגובה החיובית של רבי שמעון הנרדף, חוץ מלברוח? הגמרא מתארת את ההתמסרות המוחלטת של רבי שמעון ובנו ללימוד תורה במשך 13 שנה במערה. הם מתחפרים בעומק אדמת המערה, מסתתרים מכל היסח דעת. מדוע? מהי הסמליות כאן? מה הגמרא רוצה ללמד אותנו? היא אומרת שהמענה לכעס שמעורר בנו "פסק הדין" של האג, הוא בכיוון פנימה, התכנסות אל ה"מערה". כל אחד ואחת בדרכו, במערה שלו ובתכנים היהודיים שלו. נעסוק פחות בניסיון להבין מה הם רוצים מאיתנו, ויותר בניסיון להבין מה אנחנו רוצים מאיתנו, להבין לעומק את משמעות היהדות שלנו עבורנו. כלומר: תוקפים אותנו? רודפים דווקא אותנו? נשמע בזה קריאה לחיזוק הזהות היהודית שלנו. חבר אמר לי לא מזמן: "אם שונאים אותי בגלל שאני יהודי, אני רוצה להבין במה אני יהודי".כשאתה מגלה שאין לך בחוץ לאן לברוח, שכל ריצוי לא יועיל, אתה מתכנס פנימה למערה שלך, לגן העדן שלך.