בעקבות ההכרה במדינה פלשתינית: 5 תקופות שעיצבו את היחסים בין ספרד והיהודים

מעטים הופתעו כשראש ממשלת ספרד, פדרו סאנצ'ס, הכיר באופן רשמי במדינה פלסטינית. כאשר סגנית ראש הממשלה מכריזה בהודעה לציבור כי: ״פלסטין תשוחרר מהנהר לים״, איך אפשר להתפלא ממהלך שכזה? ועדיין, כדי להבין את הדחפים התת קרקעיים שהובילו את ספרד לנתינת תגמול מדיני למחבלים של ה-7 באוקטובר צריך לחפור עמוק יותר. קבלו 5 תקופות שעיצבו את מערכת היחסים בין הספרדים ליהודים.

א. מדיכוי של נוצרים לתור זהב תחת שלטון מוסלמי

היהודים הראשונים הגיעו לספרד עוד לפני חורבן בית המקדש השני, אך הקהילה התרחבה משמעותית תחת השלטון הרומאי. העניינים התחילו להסתבך ב-589 לספירה, כאשר המלך הוויזיגותי התנצר וקבע תקנות נגד היהודים. כשני עשורים אחר כך, המלך שהחליף אותו אסר על יהודים לגור בספרד, אירוע שבדיעבד יתגלה כמוטיב חוזר באנטישמיות הספרדית. אכן, יהודים רבים עזבו ורבים התנצרו, ומי יודע לאן חייהם היו מתדרדרים אלמלא האימפריה המוסלמית הייתה כובשת אותם בראשית המאה ה- 8. תחת שלטון מוסלמי הם כל כך פרחו ושגשגו, עד שאנדלוס (= ספרד המוסלמית) הפכה להיות המרכז הרוחני החשוב ביותר ליהודים בתקופתה. מתוכה יצאו ענקי רוח שעיצבו את הזהות היהודית: רבי יהודה הלוי, רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי אברהם אבן עזרא, וכמובן הרמב״ם.

ב. בין הפטיש לסדן

אף על פי שבאופן כללי המוסלמים היו יותר סימפטיים ליהודים, גם אז היו בקרבם קבוצות פונדמנטליסטיות הרסניות. ה-״אל מוואחידון״, שושלת שהתבססה במרוקו, הייתה בדיוק כזאת. במאה ה- 12 הם כבשו את כל צפון אפריקה וחלקים נרחבים באנדלוס ורדפו את יהודיה. במקביל, הנוצרים כבשו שטחים מצפון ספרד המוסלמית, ואחרי מאה שנים של שלווה יחסית החלו להעליל עלילות דם על היהודים ולגזור עליהם גזרות. תיאורים של הרמב״ם, אברהם אבן עזרא, ויהודים נוספים שזכו לראות את תור הזהב של יהדות ספרד ובבת אחת חזו בחורבנה, מעידים עד כמה עמוק הפצע שנפער באותם ימים. שוב איבדו הכל, שוב נחרב הבית, שוב נחרבה הקהילה, שוב נאלצו לנדוד חסרי כל מארץ לארץ ולקוות לימים מעטים של שלווה.

ג. הדובדבן הקוצני שבקצפת

בשנת 1492 התרחש האירוע הטראומטי ביותר בהיסטוריה של יהודי ספרד. באותה שנה הנצרות ניצחה את האסלאם והחזירה את ריבונותה על חצי האי האיברי. עתה גורל היהודים שוב היה נתון בין כפות ידיהם הקפואות וחסרות הרחמים של הנוצרים. המלך פרננדו השני ואשתו איזבלה ציוו על גירוש כל היהודים שסירבו להתנצר. לפחות 100,000 יהודים (הערכות של חוקרים מסוימים מגיעות עד ל500,000) גורשו. באדיבותם הרבה, המלך והמלכה נתנו ליהודים שלושה חודשים (עד ערב תשעה באב) למכור את בתיהם ונכסיהם, ומי שלא הספיק למכור בזול נאלץ לנטוש את רכושו חינם אין- כסף. בכל אופן נאסר על היהודים לקחת עמם דברי ערך כמו זהב, כסף ותכשיטים, כך שלא ברור מה היו עושים עם מכירותיהם כך או אחרת. אז אולי היה יותר משתלם להתנצר? מסתבר שלא ממש. מלבד הרדיפות המתמשכות מצד האינקוויזיציה הספרדית, מיד לאחר הגירוש התגבש מושג בעל תוקף חוקי של ״טוהר הדם״ – הבדלה בין היהודים המתנצרים לנוצרים המקוריים. ההבדלה הפלתה אותם לרעה בעיני האוכלוסייה ומול השלטונות, עד שרבים מהמתנצרים עזבו את ספרד למרות הכל וחיפשו ארץ חדשה לחיות בה את חייהם. אכן, זהו רגע בעל משמעות איומה. זו הפעם הראשונה שהעולם הבחין בין יהודים ללא יהודים על רקע גזעי ולא על בסיס השתייכות קהילתית או דתית. מכאן זאת הייתה רק שאלה של זמן עד להולדת האידיאולוגיה הנאצית.

ד. מלחמת העולם השנייה

באמצע המאה ה-19, לאחר שסוף סוף הסתיימו ימי האינקוויזיציה, יהודים החלו אט אט לחזור לספרד. במהלך מלחמת העולם השנייה ספרד שמרה על נייטרליות. לזכותם אפשר לומר שהם לא הסגירו יהודים. מצד שני, הם לא אפשרו ליהודים לברוח מהתופת האירופית ולחסות בגבולות ארצם. למעט  כמה חסידי אומות עולם יוצאי דופן, אפשר לסכם את הלך הרוח של הספרדים במילה אחת – אדישות.

ה. מחווה קטנה לתיקון העוול

בשנת 2015 נחקק חוק חדש שמציע אזרחות ספרדית לצאצאים יהודים של מגורשי ספרד. כשמטים אוזן לסאבטקסט שמאחורי החוק, אפשר לשמוע לחישה דקה: ״השתנינו, אנחנו לא אותה מדינה תאבת בצע וצמאת דם. אנחנו מוכנים לתקן את העוולות שעשינו לכם במשך ההיסטוריה. זהו סוף עידן האנטישמיות, אנחנו מוכנים להתחיל מחדש״.

מסתבר שהיסטוריה כה ארוכה לא נעלמת סתם כך במחווה סמלית. מתחת לאדמה יש עוד זרמים אנטישמיים, שבמאה ה-21 הם מתלבשים בבגדים אסתטיים יותר של אנטי-ציוניות רדיקלית. עצוב לראות שברגע האמת, ספרד עושה את מה שהיא יודעת הכי טוב לעשות – להפנות את הגב וללטף את הזאבים.