בית משותף: האם אנחנו הישראלים יכולים לחיות יחד בלי מלחמות בינינו?

במדינת ישראל, כמו במדינות מערביות רבות, חיות זו לצד זו קבוצות תרבותיות שונות, בעלות ערכים, תפיסות ואינטרסים שונים ולעיתים אף מנוגדים. בשנה שקדמה לאסון 7 באוקטובר, ראינו כיצד הפילוג עקב הרפורמה המשפטית איים לקרוע אותנו לגזרים, וגם עתה, תוך כדי המלחמה, סוגיות קריטיות כמו שחרור החטופים וסיום המלחמה, גורמות לקרע חברתי ולחיים תוך יריבות מתמדת. האם אנחנו נידונים להמשיך לחיות כך מעתה והלאה? תוך כדי חיכוכים בלתי פוסקים, בקבוצות נפרדות שדרכיהן אינן מצטלבות, תוך יצירה של קבוצות לחץ?

מודל מעניין העשוי לענות על שאלות אלו, מוצג בספר חדש שיצא לאור של הרב לורד יונתן זקס ז"ל – "הבית שאנו בונים ביחד" (הוצאת קורן-מגיד, 2024). הספר הוא תרגום עברי לספר שיצא לאור לראשונה בלונדון בשנת 2007, שנתיים אחרי מתקפות טרור רצחניות שאירעו ברכבת התחתית של לונדון ב-7 ביולי 2005, בהן נהרגו 523 איש ויותר מ-700 נפצעו. הפיגועים זעזעו את לונדון ואת העולם ובהמשך הולידו דיונים על הצורך למצוא אתוס משותף שאזרחי בריטניה יוכלו להתלכד סביבו.

נשמע לכם מוכר? ישראל הרי ספגה ב-7 באוקטובר 2023 מתקפת טרור רצחנית הרבה יותר מזו שהתרחשה בלונדון. גם אצלנו, הטבח הנורא ומה שמתחולל בעקבותיו בחברה הישראלית, מעלים את הצורך לערוך חשבון נפש מעמיק בכל הקשור ללכידות החברתית ולאתוס שיוכל לאחד את כלל 'שבטי' ישראל.

טענת היסוד של הרב זקס היא כי הרב-תרבותיות הגיעה לסוף דרכה. כלומר, הגישה הרב-תרבותית שהייתה נהוגה במקומותינו, נכשלה. במקום לצמצם חיכוכים חברתיים, היא מחזקת אותם. במקום לחבר יחד את הכוחות השונים לטובת הכלל, היא מייצרת חברה של גטאות, של חיים שאינם מצטלבים. במקום להשתמש בגופים הדתיים ככוחות בוני חברה, היא הופכת אותם לקבוצות לחץ: "החברה שלנו היא חברה רבגונית, אבל היא גם חברה מפוררת... עלינו להחיות את מושג הטוב המשותף... חברה היא המקום שבו אנו מתקבצים כדי להשיג ביחד את מה שאיש מאתנו אינו יכול להשיג לבדו. החברה היא נחלתנו המשותפת. אנחנו מאכלסים אותה, יוצרים אותה, נושמים אותה. היא המקום שבו כולנו חשובים יותר מכל אחד מאתנו. היא המיזם המשותף שלנו, והיא מתקיימת כל עוד אנחנו עובדים למענה ותורמים לה".

מטפורת הבית הכפרי

הרב זקס מציע מודל חדש, המצריך בראש ובראשונה בנייה של נרטיב לאומי כבסיס של זהות, שיאפשר לקהילות השונות להתאחד סביב ערכים משותפים. הוא משתמש במטפורה מתחום הדיור כדי לתאר שלושה מודלים אפשריים ליצירת חברת מגוונת אך מלוכדת: בית כפרי, מלון ו-הבית שאנו בונים יחד. בהרצאה שנשא בלונדון כשנתיים לפני הופעת הספר, הוא תמצת את האנלוגיה הייחודית הזו, לה קרא "מטפורת הבית הכפרי".
לתפיסתו,  מודל אחד מדמה את החברה לבית אחוזה גדול. כשמגיעים אורחים, בעל האחוזה מקדם את פניהם בחיוך: "ברוכים הבאים, אורחים יקרים", אבל לכולם ברור שכל זמן שישהו שם, הם אורחיו. זהו ביתו ולא ביתם. בחברה או מדינה המתקיימת על פי מודל זה, יש תרבות שלטת אחת. מי שמגיע אליה ורוצה להשתייך, ולא להרגיש אורח, צריך לוותר על מאפייני תרבותו, או לשמור עליהם בפרופיל נמוך מאד. נראה לי, כי אפשר לדמות את ישראל בשנות החמישים, כשגלי העלייה העיקריים אליה הגיעו מארצות אירופה, כבית אחוזה אליו הוזמנו גם 'אורחים' עולים מארצות ערב ואפריקה. למען 'כור ההיתוך', כדי להרגיש שייכות, הם נאלצו לוותר על מנהגיהם העשירים ותרבויות המוצא שלהם.

מודל דיור נוסף הוא בית מלון. יש מישהו שלא אוהב לבלות במלון? לכמה ימים, אפילו שבוע זה מצוין, מפנק ונוח. אבל מה מרגישים המפונים האומללים, שנאלצים לגור בחדרי מלון קטנים, ללא ריהוט ואבזור בסיסיים, במשך חודשים ארוכים? במלון, כל הדיירים אורחים ואף אחד מהם אינו בעל הבית. כל דייר משלם (כשמדובר בחופשה רגילה, לא במפוני מלחמה) ומקבל בתמורה חדר ושירותים. הוא חופשי לעשות כרצונו, כל עוד אינו מפריע לשאר האורחים. כאמור, זה נהדר, חוץ מהעובדה שמלון אינו יוצר שום נאמנות. מלון אינו מקום שאתה שייך אליו. הוא איננו בית. הוא שירות. הרי כל המפונים כאחד מתלוננים על היעדר תחושה ביתית, על חיים ב'כלוב של זהב' שבו הם משוועים לכביסה בניחוח מרכך הכביסה האהוב עליהם, ומתגעגעים לארוחות שמבשלים בבית, בדיוק לפי הטעם האישי, במרחב פרטי, בלי אנשים זרים.

כשמדינה נעשית מלון (כך הרב זקס כינה את בריטניה ב-50 השנים האחרונות), נעדרת ממנה תחושה של זהות לאומית, של שייכות, היסטוריה משותפת וסולידריות חברתית. זהו המודל הרב תרבותי. חיים במודל כזה, אף מאפיינים ישראלים רבים שבחרו לעשות 'רילוקיישן' ומתגוררים במדינות אחרות, לזמן קצר או ארוך, כמו איי יוון, קפריסין או תאילנד. הם מקבלים שם שירותים, הם נהנים מה-'Facilities' אבל הם לא בבית. אין להם תחושה של שייכות או זהות משותפת עם העם היווני, הקפריסאי או התאילנדי. הם אורחים במלון נוח ותו לא.

המודל השלישי, אותו מציע זקס, הוא הבית שאנו בונים יחד. "בשונה מבית בכפר, הבאים נדרשים לבנות בתי מגורים לטווח הארוך. בשונה ממלון, הם אינם נדרשים רק לשלם, אלא גם להשקיע אנרגיה במה שהם בונים. הם עוזרים לבנות את המקום... זו היצירה שלהם... ולכן לעולם לא יוכלו לחוש ניתוק גמור ממנו. המודל הזה תובעני יותר משני קודמיו, אבל גם פורה יותר... העבודה המשותפת חיברה בין המקומיים לחדשים במסגרת הקהילה שהתרחבה... שתי הקבוצות (של המקומיים והחדשים. ד.ש) רוחשות זו לזו כבוד... הנולד מתוך עבודה בצוותא על מיזם  משותף, שכל אחד מביא אליו את כישרונותיו הייחודיים. יצירה משותפת מביאה להפלת חומות החשד ואי ההבנה".

כולנו זוכרים את תחושת הלכידות המופלאה הזו, שאפיינה את ימי פרוץ המלחמה. אני לא אשכח לעולם את נחילי המתנדבים שזרמו להאנגר בגני התערוכה בתל אביב כדי לארוז חבילות מזון וביגוד לניצולי הטבח, המפונים והחיילים. כולם התגייסו. כולם עבדו במרץ. עמדתי המומה מול אנשים המתנפלים על ארגזים כדי למלא אותם בקופסאות קפה וסוכר שהביאו מהבית, ומול קבוצות של נשים ונערות שהסתערו על ערימות ביגוד אינסופיות כדי לקפל ולארוז אותן במהירות האפשרית. עם ישראל כולו התגייס למיזם משותף, שהפיל מחיצות וקירב לבבות.

גם עכשיו, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי להגיע לבית שאנו בונים יחד. לא אחוזה שאינה שלנו, לא בית מלון מנוכר, אלא בית.