רב המכר לילדים משדר את קלישאת "ילד, אתה יכול הכל". האמנם?

משקית הספרים שהגיעה עם ילדי מהקטיף האחרון במדפי הספרייה בצבץ ספר אחד בשם "ילדה יקרה". כידוע, אין דבר שהורים אוהבים יותר לעשות מאשר לקרוא בביקורתיות את הספרים שילדיהם מביאים מהספרייה ולהתלונן על ירידת הדורות ועל המסרים החינוכיים הקלוקלים שמחדירים היום לילדים דרך ספרות תמימה. ובכן, בשבתי כסגן מבקר הספרות הראשי בבית לוי (המבקר הראשי הוא כמובן מבקרת – הגברת הראשונה), הצצתי בספר האמור. ומה אומר? המבקר שבי התמוגג מנחת.

כל הקלישאות החבוטות ביותר רוכזו בספר באופן הכי חבוט והכי קלישאתי, ועוד לצד קריקטורות קיטשיות וחסרות דמיון, שרק הוסיפו נופך לעניין. "ילדה יקרה, הרימי ידך בגאוה! כי הדעה שלך שוה!" הכריז העמוד הראשון, "במראה שמולך תני מבט והגידי 'תודה' על מה שעושה אותך מי שאת"; "אל תוותרי על פעם על היכולת להתרגש מהקסם שבעולם" וכן הלאה והלאה. כבונוס, כריכת הספר הודיע לי כי הספר הינו "רב מכר של הניו יורק טימז" (כך ממש, "טימז"), מה שכמובן הוסיף תענוג מיוחד למבקר המדופלם, שהרי מה יותר מענג מאשר לחבוט בספר שהוא רב מכר, ועוד של "הניו יורק טימז".

צחוק בצד. קלישאות הן קלישאות, וילדים, ככל הנראה, זקוקים לכמה כאלו. אולם, הקלישאות שאנו מפזמים לילדינו משקפים בכל אופן משהו על האמונות העמוקות שלנו, גם אם באופן שטחי. הספר הנ"ל שיקף בעיני אמת עמוקה מאד ומטרידה מאד על החינוך שאנו נותנים לילדנו.

מעבר למסרים מחזקים כלליים, כמו לאהוב ולהכיל את עצמנו ואת העולם, היה לספר גם קו חינוכי. היה חשוב לו מאד לומר לילדה היקרה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, ואסור לה להקשיב לכל מיני בומרים מבאסים, שחושבים שיש כזה דבר כללים. "ילדה יקרה, אין חוקים לגבי מה ללבוש ומה לנעול, וגם לא איך להסתפר או מה מתאים לצבע כחול"; ילדה יקרה, לפעמים ממש מגניב לצבוע מחוץ לקווים"; "ילדה יקרה, המציאי מסורות חדשות", "לפעמים את פשוט חייבת לעצור כל מה שאת עושה... ולרקוד בלי בושה!". בקיצור, תעשי מה שבראש שלך. כי להיות "את עצמך" משמעותו לא להקשיב לכללים, לא להיות חלק מהעולם המשעמם של המבוגרים, ולשמר את הילדה שבך לנצח.

מסרים אלו, אני מניח, יעברו אצלנו חלק בגרון. הן קלישאות, כבר אמרנו. אך העובדה שהן הפכו לקלישאות רק מלמדת עד כמה עמוק הן מושרשות אצלנו. הן מחליקות אצלנו בלי שנשים לב כי שמענו אותם כבר מאות פעמים קודם לכן. הן הלא המסר הסמוי יותר או הסמוי פחות של כל סרט דיסני שיצא בעשורים האחרונים. הן היו בתוכניות הטלוויזיה שבהן צפינו, בשירים שאותם שמענו, בסיפורים ובמסרים החינוכיים שקיבלנו. עלינו להיות "אותנטיים" הלא, ומה זה להיות אותנטיים אם לא "להמציא מסורות חדשות"?

אז זהו, שלא.

אף אדם אינו ממציא את עצמו מאפס

הפילוסוף הקנדי, צ'רלס טיילור, הוקיר מאד את האותנטיות. מושג זה עמד במרכז אחד המחקרים המקיפים ביותר שערך, כשהוא מנסה להבין מה השורשים של רעיון האותנטיות ומה הערך המוסרי העומד בבסיסו. טיילור מנסה להבין מהי אותנטיות ומה טוב בלהיות אותנטי. מדוע האדם המודרני רואה באותנטיות את המידה הטובה, והאם יש דרך טובה להיות אותנטי ודרך שאינה טובה.

בספרון קצר בשם "מועקת המודרניות" (תורגם לעברית ויצא בהוצאת שלם) מזהיר טיילור כי תפיסה של האותנטיות בצורה השטחית שאותה תיארתי לעיל היא גם שגויה וגם מזיקה. התוצר ההכרחי שלה הוא שאנשים יאבדו דווקא את העושר שלהם ויהפכו להיות שיבוטים ריקניים וחסרי ערך.

טיילור מבהיר כי הערך הטוב שבאותנטיות הוא האמונה כי "יש דרך מסוימת להיות אנושי שהיא דרכי שלי. אני נקרא לחיות את חיי בדרך זו ולא כחיקוי חייהם של אחרים". אולם, הוא מזהיר כי ערך זה עלול להידרדר בקלות אל רלטיביזם רך, שאומר כי הנאמנות לעצמך משמעה שאין אמת מידה לטוב או רע מחוץ למה שמתאים לך היום. סכנה נוספת הטמונה בכך היא התפתחות אישיות אנוכית ונרקיסיסטית, שמרוכזת בעצמה וברצונתיה בלבד.

לבסוף הסכנה השלישית שטמונה בכך, היא שרידוד האדם לכדי אנוכיות ורלטיביזם יוליד דווקא המוניות חקיינית וחסרת מקוריות. שהלא אם אין אמת מידה לטוב ורע וכל אדם מרוכז רק בעצמו, אנו מקבלים שכפולים אינסופיים של אנשים קטנים שמתעניינים רק בנוחות הקטנה שלהם. אין אף דבר גדול מחוצה להם, ואין לפיכך משהו שהם יעצבו את חייהם לאורו. החיים הקטנים והאנוכיים שלנו, כך מסתבר, דומים זה לזה הרבה יותר ממה שאנו מוכנים להודות. 

טיילור מדגיש שמדובר בתפיסה שהיא גם שגויה. האדם האותנטי אינו ממציא את עצמו מכלום. אף אדם, במיוחד לא ילדים, אינו פועל בחלל ריק. אנו נטועים בתוך מסורות עשירות, שהן אלו שהופכות אותנו למי שאנחנו. העובדה שנולדתי לתוך המסורת היהודית, שהורי ולימדו אותי את חכמת הדורות ואת הטקסטים היהודיים, אינה הופכת אותי לפחות אותנטי, אלא דווקא מאפשרת לי זאת.

רק מתוך מצע עשיר של זהות, שנבנית בהכרח על חינוך ומסורת והגבלות, על גוונים מיוחדים ועל שפע תרבותי רחב ועמוק – רק מתוך זה יכולה לצוץ אישיות עצמאית ומגובשת, שיש לה קול משלה וגוון משלה. הקול האישי אינו צומח בחלל ריק, אלא הוא פרשנות מסוימת, פרשנות אישית, למסורת ארוכת השנים. אך אם נחנך את ילדינו שהם יכולים להמציא את הגלגל מחדש, והם אינם צריכים אף דבר שקדם להם, אלא להקשיב לקול הלב שלהם, נקבל תרבות ריקנית, אנוכית, שטחית, ובעיקר – חסרת גיוון באופן מבהיל.