איפה המקום הכי בטוח בעולם ליהודים היום?

שאלה:

מאז ה-7/10 יש דיון אצלנו במשפחה. אחותי סיימה לימודים בארה"ב, תכננה לחזור. היא דחתה את החזרה לאחרי המלחמה. ביום שישי לפנות בוקר, אחרי הכטב"מ הקטלני על תל-אביב, היא כותבת שנפתחת עוד חזית עם החות'ים, שעדיף שהיא תישאר שם, כי אי אפשר לדעת איך זה יתפתח, ואולי בכלל כדאי שאני אבוא אליה, בגלל המלחמה בלבנון. אחי ענה לה במילים גבוהות של ציונות, והיא הגיבה: ''סיסמת הציונות הייתה קודם כל מקלט בטוח לכל היהודים. האם היום מדינת ישראל היא המקלט הבטוח? ישראל זה המקום הכי מסוכן היום ליהודים!'' למה בכל אופן מרגיש לי שהיא טועה, אפילו שבנתונים היא צודקת?

תשובה:

מפורסם הסיפור של הרב לאו, מילדותו בשואה, כשהגיעה פרשת דרכים שבה נאלץ אחיו הגדול, ששמר עליו כל השנים, להיפרד ממנו. אחיו אמר לו שאם הוא ישרוד, שיגיד שהוא רוצה להגיע רק ל'פלשתינה', לארץ ישראל, כי זה המקום היחיד שבו לא הורגים יהודים בגלל שהם יהודים...  לאחרונה למדנו שצריך לשנות קצת: ''המקום היחיד שבו אם יהרגו יהודים, היהודים האחרים לא יעמדו מנגד וישתקו, אלא ישיבו מלחמה''.

בסוף השבוע, כ' תמוז, יציינו הגופים הרשמיים 120 שנה בדיוק למותו של הרצל, "חוזה המדינה". פעם זה היה תאריך משמעותי במדינה, אבל עם ירידת ערכה של הציונות ירד גם תאריך זה. זהו דבר פלא, שדווקא יהודי מתבולל כל כך, הוא זה שייסד את התנועה הציונית, וכפי שהוא הצהיר פעמים רבות בתחילת דרכו, כדברי אחותך, רק כדי ליצור לעם היהודי מקלט בטוח מפוגרומים ומרדיפות אנטישמיות.

בביתו של סבי, בוגר ישיבה בליטא, שלא זכה לעלות לארץ, היו שתי תמונות גדולות. האחת של גדול הרבנים באותו הדור, והשנייה של הרצל עומד ונואם בקונגרס הציוני. מה לרב גדול ולאדם שהפתרון הראשון שהוא הציע לבעיית האנטישמיות היה התנצרות כוללת [לפני שהגיע לתובנה שהכיוון הוא הפוך בדיוק]? מה היה בדמותו של הרצל שהיווה בשורה גדולה להרבה בתים יהודיים, בלי קשר לאמונתם ודתם?

כך השיב לשאלה זו בזמנו, לפני למעלה ממאה שנה, הרב אברהם אליהו קפלן, איש הגות ומשורר, פוסק הלכה חרדי, שעמד בראש בית המדרש לרבנים בברלין (בספר "בעקבות היראה" עמ' פ"ה): הרצל לא לימד אותנו את תורת משה כי הוא לא ידע דבר עליה. הוא לא ידע על מוסר היהדות וחוכמתה או על תורת ישראל האינסופית. אבל הוא לימד אותנו להגיד שתי מילים שאנחנו לא העזנו קודם להוציא מפינו: "עברי אנכי!" ברור שאמרנו את זה בתוך הבית ובבית המדרש, אבל לא בכל מקום בעולם, לא במקומות שבהם מיוצגים כל אנשי המדיניות העולמית. והוא העז לבא ולומר מילים אלו גם בפני מלכים ורוזנים. ד"ר הרצל היה הראשון שיכול היה לענות לכל שליט בעולם על שאלת זהותו בשתי מילים בלבד: "עברי אנכי", בלי המשך מתנצל. לא "אני יהודי, אבל", לא "יהודי, אבל גם גרמני. יהודי, אבל גם צרפתי, יהודי, אבל גם אנגלי", אלא להגיד פשוט: "אני יהודי", "אנחנו העם העברי". הוא העז לעמוד בגלוי לפני הסולטן התורכי, או לפני המלך האוסטרו-הונגרי, ולהכריז שהוא מהעם העברי, ושאנחנו עם שרוצה לחזור לארץ מולדתו, בזכות ולא בחסד.

אם נתרגם את דבריו לימינו, הכל תלוי בראש ובראשונה בשאלת הזהות. האם אני מסוגל להגיד בפשטות "אני יהודי", בלי תוספות והתנצלויות בסגנון "אני יהודי, אבל כלל עולמי, וישראלי, ותומך ב... ומתנגד ל..."? זה חלק מהמבחן שעם ישראל עובר שוב היום. ההיסטוריה חוזרת. אמר לי מישהו שחי בצרפת: "אני דווקא חי פה חופשי, אין בעיות. הורדתי את המזוזה מהדלת, אני יהודי בבית בלבד. בחוץ – אף אחד לא יכול לדעת שאני יהודי. ככה לא מציקים לי. אני מסתובב בכל מקום שאני רוצה בפריז". כמעט אמרתי לו: "נפלא! הגעת ליעד אחרי 2000 שנה!"

הגאון מווילנא, ששלח את תלמידיו לבנות את הארץ, עוד לפני הציונות, כתב לפני 300 שנה (בספרו "קול התור"), שגאולת ישראל תגיע בשני שלבים: קודם גאולת הארץ ואחר כך גאולת העם. כלומר, נצטרך להתמודד בהדרגה עם שני סוגי אנטישמיות: אלה שלא רוצים אותנו בארץ ישראל, ואלה שלא רוצים אותנו בשום מקום, נקודה.

מה התחדש לנו ב7/10, שמחת תורה, בוודאות? שהסיפור הוא כבר לא הארץ דווקא, אלא היותנו יהודים. הסיפור אינו פוליטי, הוא איננו מלחמה על שטחי אדמה, אלא על זכות קיומו של היהודי עלי אדמות.

המקום הכי בטוח היום ליהודים, כיהודים, הוא ארץ ישראל. אולי יהיה לאחותך בטוח שם, כאדם, לא כיהודייה. כשקמה מדינת ישראל, קיבל העם היהודי בגולה תחושת בטחון גדולה. ''אם יקרה משהו – יש לנו גב''. כך היה עם חטופי אנטבה, וכך קורה עם כל יהודי בעולם שנמצא במצוקה, מדינת ישראל תעשה למענו הכל. אבל גילינו שמדינת ישראל איננה כל יכולה. לפעמים היא מתקשה לשמור אפילו על תושבי ישראל. וכששנאת ישראל כה נפוצה בכל רחבי העולם, עדיף להיות קרוב כמה שיותר לארץ ישראל, למרכז היהודי הגדול והחזק בעולם, מאשר לחיות מוגבל כיהודי אנוס בגולה.

כאשר הגיע הרצל לבקר בווילנא, יצאו יהודי ווילנא לתחנת הרכבת כדי לקבל את פניו. בראשם הלך רבה של ווילנא, הרב שלמה הכהן, והעניק להרצל מתנה ייחודית במינה: ספר תורה שלם, קטנטן, בתוך קופסה יפהפה מגולפת עץ, ועליה הקדשה. מדוע הוא בחר במתנה זו? במכתב שכתב יום אחרי הביקור הוא תיאר בהתרגשות: "מלך ביופיו תחזינה עינינו" (ע"פ ישעיהו פרק ל"ג פסוק י"ז). כלומר, מישהו זקף את קומתו של העם הזה, עמד בגאון כמלך, לא בשפלות הגלותית, דרש ואמר: "מגיע לנו". הוא רצה, כנראה, גם לרמוז להרצל, שמשמעות יהדותו לא הייתה כה יציבה ועמוקה, על המצווה המיוחדת שיש ביהדות, שעל פיה, מלך ישראל נושא עליו לכל מקום ספר תורה קטן, כדי שלא ירום לבבו, וכדי שיהיה נאמן לערכיו (ע"פ דברים פרק י"ז פסוק י"ח). כלומר, שאי אפשר להיות ציוני בלי להיות יהודי, ושהמקלט הבטוח שעליו נלחמים מאז ועד היום, הוא מקלט בטוח ליהודים כיהודים. זה קיים רק כאן!