גם כשדברים בחיים שלי הסתדרו, לא הצלחתי להרגיש שלום פנימי

אני זוכרת תקופה בחיי שבה שום דבר לא הסתדר לי. סגרתי עסק, חיפשתי זוגיות שלא נראתה באופק, היו לי מיגרנות בלתי פוסקות, וכל הזמן היה בתוכי אי-שקט. חלף הזמן, עשיתי כמה פעולות, והתקופה הזו התחלפה בתקופה הרבה יותר טובה ופוריה. פתחתי עסק חדש ששימח אותי הרבה יותר, הכרתי בחור חדש והתחילה ביננו מערכת יחסים, וגם התחלתי לאכול יותר בריא והפסקתי לסבול מהמיגרנות. כמה חודשים לתוך התקופה החדשה הזו, עם זאת, שוב מצאתי את עצמי באי-שקט פנימי. חשבתי שהשקט, השלווה והשלום בתוכי יגיעו כשדברים בחיי הסתדרו, אבל אחרי שקצת התרגלתי לאותם הדברים, שוב לא מצאתי שלווה.

החלטתי לצאת למסע בעקבות השלווה והשלום. התחלתי לקרוא ספרים, לשמוע בהרצאות ולנסות כל מיני מדיטציות שונות. ניסיתי להשתיק בתוכי כל מיני קולות פנימיים שעושים יותר מדי רעש ולא יודעים אף פעם שובע. עדיין, לא הצלחתי למצוא את השלום הזה. ניסיתי להזכר באיזו תקופה בחיי הצלחתי להרגיש בה שלווה ושלמה בלי כל קשר למה שקורה סביבי, ונזכרתי באיזו תקופה בצבא כשהייתי מש״קית ת״ש (כזו שאחראית להגיש בקשות עבור חיילים שחווים קושי כלכלי או סוציאלי בביתם). הייתי צריכה לשלב בין מלא משימות וניירת לבין ביקורים בשישה בסיסים שונים בהם היו פזורים החיילים שהייתי אחראית עליהם. זה היה מאוד עמוס ומאתגר. בכל רגע אפשרי היה חייל שהתלונן שלא ראה את המש״קית ת״ש תקופה ארוכה, ואני כל הזמן הייתי במירוץ להספיק לפגוש את כולם ולבצע את כל המשימות.

יום אחד החלטתי לשים גבול. לא יכולתי לשים גבול למשימות כי תמיד יש כאלה ותמיד יש חייל שצריך לראות אותי. אבל יכולתי לשים גבול פנימי בתוכי ולהחליט מה אני עושה היום ומה גדול עליי. יצרתי לעצמי לו״ז מסודר ומרווח לכל השבוע, כזה שאני מרשה לעצמי גם לעשות בו הפסקה או שניים וגם לאכול. החלטתי שאני לא יוצאת משלוותי ונופלת לתחושת אשמה מיידית כשאיזה מפקד מפציר בי שהחיילים שלו לא רואים אותי מספיק, וסיפרתי לעצמי כל הזמן שאני עושה את הטוב ביותר שלי (ואכן, השתדלתי לעשות את הטוב ביותר שלי).

השלום הפנימי הזה הצליח להחזיק מעמד קצת יותר זמן בחיי.

בפרשת השבוע, פרשת פנחס, זוכה פנחס לברית שלום מהבורא. כשקוראים כמה שורות אחורה מגלים מה המעשה שהוא עשה שמביא לאותה ברית שלום נכספת: הוא הרג שני אנשים שחטאו. מה הקשר בין האקט האלים של פנחס לשלום? מסתבר שהשלום הזה קצת שונה מהשלום שאנחנו מכירים ושואפים אליו.

בחיפוש שלי לאורך חיי אחרי השלום הפנימי הייתי בטוחה שמדובר פשוט בהיעדר מלחמה. לחיות בשלום בית זה אומר שאין מריבות. שלום בקריירה זה אומר שכל הלקוחות שלי תמיד מרעיפים עליי מחמאות ומרוצים מפועלי (ומשלמים לי בעבורו ממיטב כספם). לחיות בשלום פנימי משמעו שכל כוחות הנפש מאוחדים ומלוכדים ביניהם בלי שום מורכבות או ניגוד. אבל פרשת השבוע עזרה לי להבין שזה רק שלום מדומה, והשלום האמיתי שונה לגמרי ומורכב הרבה יותר.

ספרו של אהרן דרמון, ״עץ החיים הטובים״, מחבר בין האקט של פנחס לבין ברית השלום שזכה לה ע״י פירוש המושג שלום על פי ספר היצירה. השלום מתחיל באות שי"ן שמייצגת את יסוד האש ומסתיים באות מ"ם שמייצגת את יסוד המים. שלום הוא חיבור בין שני קצוות מנוגדים. אם כך, מי ששואף לברית שלום, לחוויית שלום בכל תחום בחייו, עליו לשאוף לחבר בין שני קצוות מנוגדים מתוך כבוד לשני הקצוות האלה ולא מתוך ניסיון לכופף ולבטל אותם.

״השלום היהודי אינו מונוליתי.. הוא מפגש מאזן בין שני קצוות שנדמה שמלכתחילה לא יתכן חיבור בינהם״, כותב אהרן דרמון בספרו. שלום פנימי הוא משהו שניתן להשיג על ידי החיבור ונתינת המקום לכל החלקים השונים שקיימים בתוכנו.

אני חושבת שזה מה שהצלחתי לעשות לתקופה מסוימת אז כשהייתי בצבא. היה לי מאוד קשה לרוץ כל היום בין משימות שצריך לבצע מבלי לעצור ולדאוג לעצמי ולעשות כל דברים כיפיים שאני רוצה. כשהחלטתי לעשות לעצמי לו״ז שבועי, בחרתי להכיל בתוכו את כל החלקים שבי: גם הביצועיסטיים וגם הכיפיים, גם את מה שצריך לעשות וגם את מה שאני רוצה לעשות. אפילו נתתי מקום לחלק המרצה שבי, זה שמיד נדרך כשאיזה מפקד או חייל היה מעיר הערה. לא ביטלתי את החלק הזה שבי, פשוט קבעתי לו זמנים וגבולות ואמרתי: מחר אני אעשה את המשימה הזו שמרצה את האחר. עכשיו אני עוצרת כדי לנוח כי עבדתי מספיק קשה.

היום אני חיילת בצבא אחר. צבא הרבה יותר תובעני (ועם זאת גם הרבה יותר משמח ומתגמל) שהוא הבית שלי :) אני ממלאת במהירות רבה אחר פקודותיהם של ילדיי ומשתדלת לשמח ולרצות את בעלי. אני רצה להעביר בגדים מהמכונה למייבש לפני שאשכח וכך יוצא שאני בקלות שוכחת מעצמי ומהנסיון שלי לייצר שלום פנימי. טוב שפרשת השבוע מזכירה לי שהשלום הוא מושג דינמי שעושה מקום לכולם ולהכל: גם לבלאגן, גם לסדר, גם לדרישות של הילדים, הבית והזוגיות, וגם לדרישות שלי. יש מקום גם לכישלונות וגם להצלחות ויש מקום לכל הקולות המבולגנים בתוך הראש שלי. עכשיו כל מה שנשאר זה לאפשר להם להתקיים ביחד מתוך סדר, גבול וכבוד.