"קיבלתי הודעה מדריה. היא כתבה לי: 'אמא, זאת דריה. אבא נרצח'"

קיבוץ רעים ומתחם מסיבת 'הנובה' הסמוך אליו הפכו למרבה הצער לאחד הסמלים הטראגיים של אירועי השביעי באוקטובר. בקיבוץ עצמו נרצחו 19 אנשים סך הכל – 12 אנשי כוחות הביטחון ו-7 אזרחים, כולל 4 נוספים שנחטפו לרצועת עזה והושבו בעסקת חילופי השבויים בחודש נובמבר אשתקד.

אחד מהקורבנות הי"ד שנרצחו בדם קר על ידי המחבלים בני העוולה היה דביר קרפ ז"ל, ומי שהיה מוכר בתור "איש השוקולד של עוטף עזה", אשר הקים את מותג השוקולד "שוקולד דביר" בשנת 1996 ואף בהמשך ייסד יחד עם רעייתו דאז ואם ילדיו (ליה, דריה ולביא) רעות קרפ, את ''שוקולד קפה'', בית הקפה של במועצה האזורית אשכול. הקפה הפך עם השנים לנקודת מפגש מרכזית עבור תושבי האזור שהגיעו לטובת קפה ושוקולד איכותי בדרך הביתה.

בראיון מצמרר עבור VLU מגוללת רעות, שבבוקר 'השבת השחורה' שהתה במרכז הארץ, את הרגעים בהם התוודעה לגודל הזוועות, שנדמה כי גם התסריט ההוליוודי הקיצוני ביותר, לא יכול היה לחזות.

"06:30 בבוקר, אני מתעוררת מאזעקות. דביר מתחיל להתכתב איתי. הוא היה יחד עם בת הזוג שלו בדירה שלהם בקיבוץ, יחד עם דריה ולביא, בעוד שליה הגדולה שלנו שהתה באותו בוקר בעין הבשור אצל חברה. תוך כדי התכתבויות עם דביר, ואחרי שהוקל לי שהם נמצאים בממ"ד, קיבלתי הודעה מדריה. היא כתבה לי – 'אמא, זאת דריה. אבא נרצח. גם סתיו. הצילו".

מזעזע.

"הסתבר שנכנסו שלושה מחבלים לתוך הבית. דביר ובת הזוג שלו, סתיו, יצאו לכיוונם. דביר היה עם גרזן וכנראה הצליח להפתיע את אחד המחבלים ואף לגבור עליו. כנראה שבמעשה הזה הוא הצליח לעצור את רצף ההרג בקיבוץ, שכן המחבלים התעכבו והיו צריכים לטפל באחד מהם שנפצע. דריה התכסתה בשמיכה. המחבלים הורידו אותה ממנה וכתבו עם ליפסטיק על הקיר שהם אינם הורגים ילדים, והמשיכו הלאה. מאותו רגע ובמשך שלוש שעות אני עם דריה על הקו בטלפון. רק בשעות הערב הגיע רכב של כיתת כוננות שהצליח לחלץ אותם. למחרת נפגשנו כולנו. קשה לי לתאר את עוצמת הרגשות שעברה באותם רגעים. פונינו לאילת, כשאת הגופה של דביר מצאו רק לאחר עשרה ימים. קברנו אותו בקיבוץ".

צילום באדיבות המשפחה. פרטי

אהבה ממבט ראשון  

עוד נחזור לטרגדיה הבלתי נתפסת. רעות (43) נולדה וגדלה ברעים, אליו גם חזרה בקיץ 2011, הפעם עם בחיר ליבה דביר, במטרה להתחיל פרק זוגי ומשפחתי חדש.

בשיחה עימה היא מגוללת בערגה תקופה אחרת של ילדות תמימה וללא דאגות, מרחק שנות אור מהמציאות הכואבת אותה אנו חווים בשנה האחרונה. "בתור ילדה, הרגשתי כאן כמו חלום. חבל ארץ מופלא שמה שאני זוכרת ממנו הוא בעיקר חופש מוחלט. לינה משותפת, לגדול יחד עם החברים בני הכיתה בבית הילדים. אבא שלי שימש כרכז הלול ואיש חינוך, ואמא שלי עבדה כמטפלת ובהמשך כגננת שגידלה כאן דור שלם של ילדים. כל נושא הקסאמים התחיל לפני 20 שנה. בהתחלה זה בכלל היה נקרא 'שחר אדום'. עד כמה שזה עצוב להגיד, לאורך השנים פשוט התרגלנו למציאות הזו שבין הסבבים".

ספרי לנו איפה את ודביר הכרתם?

"האמת שהוא התחיל איתי בבית קפה מתחת לבית שלו בתל-אביב. זה היה אחרי הצבא. הוא סיים בדיוק לימודי שוקולטייר בבלגיה וייצר בעצמו שוקולדים לבית קפה של המשפחה בעיר. הגורל רצה והבנתי שאנחנו מתגוררים אחרי כמה חודשים באותו בניין, ממש קומה מעליו. המקריות המשיכה ביום שישי אחד שבדיוק נפגשנו במעלית. מאז הכל היסטוריה. אחרי שנה וחצי הוא הציע לי נישואין במיטה לפני שנ"צ של שישי כשברקע השיר של דיוויד בואי – wild is the wind, יומיים בלבד לפני יום ההולדת שלו. התחתנו ב-2009 בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בתל-אביב. קבוצה מצומצמת של משפחה וחברים קרובים. שלושה ימים אחר כך כבר חגגנו בפורום מורחב במסיבת ברכה מטורפת ברעים".

בהמשך הקימו השניים את 'שוקולד קפה' שפעל במשך למעלה מעשור כמקום מפגש מעורר השראה, כזה שבו הקפה או השוקולדים, הם 'רק תירוץ', מעבר לטעמים המשובחים.

עם זאת, הזוגיות של השניים ידעה עליות ומורדות. בצל 'סיר הלחץ' של המבצעים הצבאיים ושגרת היום-יום השוחקת שכללה עסק ומשפחה, הם בחרו בינואר 2023 להיפרד. "עזבנו בעיצומו של תהליך בניית בית. הייתה בינינו אהבה מאוד גדולה. למרות הכל, המשכנו להתנהל עם הרבה פירגון וכבוד הדדי", מוסיפה רעות.

צילום מסך באדיבות רעות קרפ

"אין לנו ארץ אחרת"

לפני כחודש רשת בתי הקפה 'קפה עוטף' החליטה לפתוח סניף חדש בהשראת בית הקפה של הזוג ברחוב וולפסון בתל-אביב, בלב הפועם של הבוהמה המקומית. המקום, אותו מנהלת רעות ביד רמה, מאפשר לה, יחד עם קהילה שלמה המפונה לדיור סמוך ומתפעלת את בית הקפה מדי יום, זמן קצוב של אסקפיזם שכולו על טהרת קפה, שוקולדים, מאפים והווי חברתי מיוחד במינו.

בהזדמנות זו מבקשת רעות לנצל את הבמה שניתנה לה על מנת לשלוח מסר של אופטימיות ותקווה, חרף הפצע הפתוח שמסרב להגליד מאז הבוקר הארור של אותה 'שבת שחורה'.

"אין לי ספק שאנחנו עוד נחזור לקיבוץ. אין שום אופציה אחרת", היא מכריזה. "גם הילדים מחזיקים באותה דעה, למרות החשש הטבעי. כשהם שומעים למשל דיבורים על אנשים שרוצים לעזוב את הארץ, ממש קשה להם עם זה. דריה, אחרי כל מה שחוותה, לא מבינה איך אפשר בכלל לחשוב על לעזוב את המדינה שלנו".

ומה את חושבת?

"בראיה שלי, 20 שנה של מבצעים צבאיים אינסופיים הובילו אותנו לרגע הנורא הזה. לצערי, כאשר דיברו כל הזמן על חוסן לאומי, כנראה שהיינו צריכים לשלם מחיר אישי יקר כדי שהוא יבוא לידי ביטוי. לא מסוגלת להעלות על הדעת שמישהו בכלל חשב שיגיעו אליו הביתה וירצחו בו. אבל, וזה אבל גדול. כל זה כבר קרה. את הנעשה אין להשיב, וכעת אין לנו ברירה אלא לקום על הרגליים. אני בן אדם של פתרונות ולא של בעיות. כמו שדביר ואני היינו מארגנים חופשה, מגיעים ליעד ומתחילים לתכנן את הצעד הבא. כך אני גם עכשיו, מנסה לתכנן את העתיד, למרות שהוא מאוד מעורפל.

"בכלל, אם יש משהו שאני מייחלת אליו מכל הטירוף הזה הוא שנדע לקחת דברים בפרופורציות. זה משליך על החיים שלנו. גם אם אנשים עומדים דקה יותר בתור, או שהקפה לא יוצא בדיוק לפי הטעם שלהם, חשוב שנדע לגלות סבלנות ולהבין שיש דברים הרבה יותר גרועים בחיים. השביעי באוקטובר הכניס את הכל לפרופורציות שונות לחלוטין".

קפה 'עוטף רעים' כאן כדי להישאר?

"הקמנו כאן, יחד עם אנשים מופלאים – תמר ברלקו ומיכל ציון שהגתה את הרעיון הראשוני, מקום שמרגיש ממש כמו בית. אימהות בחופשות לידה, צעירים, או סתם עוברי אורח מגיעים לשבת כאן לצד המדשאות. מלכתחילה היה לנו חשוב לבחור לוקיישן קהילתי שידמה במובן מסוים את החיים בקיבוץ. קשה לי לדעת מה יוליד יום. יש אנשים שהקפה הזה הפך לקפה השכונתי שלהם. לראות את החבר'ה מהקהילה שעובדים כאן ונרתמים למען הצלחת הקפה זה מחמם לב. עבור רבים מהם זו תרפיה ותעסוקה כל כך חשובה, מקום מפגש עם הקהילה המקומית, לשיח ולאפשרות לפרוק את כל מה שעובר עליהם. כולנו כרגע משתדלים להפיק מהמקום הזה את המיטב".

צילום: סמדר לוי

את מרגישה שהקפה הוא הדרך להנציח את דביר?

"הקפה מקבץ לתוכו את כל מה שהקיבוץ שלנו והעוטף בכלל עברו בשביעי באוקטובר. יש כאן מוצרים מהאזור שמקבלים במה, לא רק כמיזם חד פעמי, אלא באופן קבוע. השוקולדים כאן הם הטעמים של דביר, שזה מקסים ומרגש, אבל חשוב היה לי להביא לפה גם אותי ואת הקהילה המיוחדת שלנו".

מה אפשר לאחל לך?

"תרשום שאין לנו ארץ אחרת, כמו שאומר השיר. אני דווקא התחברתי למשפט שהפך את המילים ל'אחרת אין לי ארץ'. בלי שהחטופים ישובו הביתה. בעצם אני לא סובלת שקוראים להם 'חטופים'. בלי שבני עמנו ישובו ארצה, פשוט לא נוכל להתקיים. כל בשורה קשה על מי מהם שאינו בין החיים, עבורנו תושבי העוטף שמכירים את כולם, זה ממש כמו לחתוך בבשר החי. אי אפשר אפילו לעצור ולהתאבל. מציאות בלתי נתפסת. כולי תקווה שנדע לקחת את המכה האדירה שקיבלנו, וללמוד ממנה כדי שנוכל לחיות טוב יותר, קודם כל בינינו ובין עצמנו".