חזרתי לקצרין שוב במסגרת המילואים – וגיליתי שהיא מוקפת שדות שרופים. איך הגענו לכך?

האוטובוס טיפס באחת מהעליות של קרית שמונה. אינני מכיר יותר מדי את העיר, זאת הייתה אולי הפעם הרביעית שהייתי שם בחיי. הפעם הקודמת הייתה לפני שנה, אשתי ואני התארחנו שם אצל חברים. מבחינה פיזית השקט היה אותו שקט, אך הפעם הייתי על מדים ומתח בלתי נראה עקצץ באוויר. היינו אולי 20 חיילים באוטובוס אחד, בדרכנו למחנה גיבור לתדרוכים אחרונים לפני שנחליף את הגדוד היוצא וניכנס לתפקיד החדש. האוטובוס נע בכבדות, מבעד לחלון ראיתי את הבניין של החברים שהתארחתי אצלם ואת בית הכנסת שבו התפללתי. נזכרתי במרוקאים הזקנים שישבו בבית הכנסת, טבלו עוגיות יבשות בתה נענע בזמן השקיעה. לאן הלכו? האם הגיעו למקום אחד, או שהתפזרו בין בתי מלון שונים ברחבי המדינה?

לא ראיתי נפש חיה מבעד לחלון, רק מילואימניקים בחאקי מרושל נוסעים בטנדרים מלאי אבק.

״יו, תראו!״ הצביע אחד החיילים. חלונות מנופצים, כנראה מההדף של הרקטות. מתחת לאחד מהם ראיתי בגדים תלויים על חבל כביסה, מתנודדים כמו רוחות רפאים בשממה. זה עוד היה כלום. גגות מרוסקים, קירות מבוקעים, ובלב ״מחנה גיבור״ מבנה הרוס מפגיעה ישירה של טיל בורקאן. כשסיימנו את היום בקריית שמונה, חזרנו לקצרין. עשינו פה מילואים בחורף, קיבלנו כמה חודשים של חופש כדי לנשום קצת אוויר של בית וביולי יצאנו לסבב הבא. בחורף האדמה הייתה בוצית, הכל היה ירוק והפרות לחכו עשבים נוצצים מטל. בקיץ דברים השתנו – קצרין הייתה מוקפת שדות שהפכו לאפר, התפוררו כשאריות טבק שרוף בין הצמחים היבשים שהתייבשו וקמלו מרזון צהבהב. הפרות אותן פרות, עדיין מהלכות לאט ומביטות סביבן באדישות חסרת תבונה. הן מסתדרות עם מה שיש, אם ירוק ואם שרוף צריך להתמודד – מה עוד הן יכולות לעשות, לחסל את חיזבאללה? אבל אני, מבעד לזגוגיות העיניים האנושיות שראו את הגולן עוד מהחודשים הראשונים של המלחמה, מתקשה להבין.

אולי אם הייתי ראש הממשלה, שר הביטחון או הרמטכ״ל – אולי הייתי יכול להבין. אך מנקודת המבט הצרה שלי כחייל קטן, אני רק יכול לראות את מה שנגלה. אני רואה יישובים עזובים, אני רואה שדות שרופים, אני שומע על חיילים ואזרחים מתים. בחורף היינו הולכים באזור קצרין בלי חשש. מאז כבר התגנבו לשם לא מעט כטב"מים. חשוב לי להבהיר – אין לי שום התיימרות לקבוע מה צריך לעשות מבחינה אסטרטגית. כל מה שאני יכול לומר זה את מה שראיתי בעיניי. אמנם הלחימה נמשכת במעין סטאטוס קוו, אך ככל שהזמן חולף החיזבאללה מרחיב את האיומים שלו דרומה ודרומה. העקבות של הסגת הגבול הן שדות שרופים וחיילים שמתים בטפטופים.

בחוכמת היהדות יש דיון סביב השאלה – באלו נסיבות צריך לחלל שבת בשביל מלחמה? כך מובא בלשון התלמוד: ״גוים שצרו על ישראל – אין יוצאין עליהן בכלי זיינן ואין מחללין עליהן את השבת (= לא יוצאים למלחמה נגד גויים בשבת, אלא מחכים שתיגמר ואז יוצאים למלחמה). במה דברים אמורים? כשבאו על עסקי ממון, אבל באו על עסקי נפשות – יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת (= כלומר, מה שנאמר מקודם זה רק במקרה שהפולשים מאיימים על רכוש בלבד, אך אין סכנת חיים. אולם אם יש סכנת חיים – בוודאי שמחללים את השבת ונלחמים בהם). ובעיר הסמוכה לספר (= גבול), אפילו לא באו על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש – יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליהן את השבת (= בערים שנמצאות בגבולות הממלכה, אפילו אם הפולשים רק באו לשדוד קש ותבן, שאינם שווים מאומה, יוצאים נגדם למלחמה)״.

במילים אחרות: התלמוד מגיע למסקנה שדחיפות הלחימה תלויה באופי המלחמה. אם התוקפים באו כדי לשדוד בלבד אך הם לא מסכנים חיים – לא יוצאים למלחמה בזמן השבת. אם הם באו כדי להרוג, חייבים להילחם בהם ולחלל בשביל זה שבת. אך כאשר מדובר בערים שבגבולות, חייבים לצאת נגדם למלחמה תמיד. הרב אליעזר מלמד מסביר את החלק האחרון: ״בכל ויתור, ואפילו קטן לאויב, יש סיכון, הואיל והוא מתמרץ את האויב להמשיך לתקוף. ועל כן הורו לחלל שבת ולסכן נפשות, כדי ללחום באויבים שבאו לגנוב קש ותבן מיישוב הסמוך לגבול, משום שאם נוותר להם על קש ותבן כוח ההרתעה שלנו יפגע, ויבואו לכבוש ישובים ולהרוג נפשות. וקל וחומר שאין לוותר לאויב על ישובים שלמים״.

בצפון מדינת ישראל, אוגוסט 2024, כמעט ואין תבן וקש – הרוב כבר נשרף, ומה שחכמת היהדות הזהירה מפניו אכן מתרחש. מה ההחלטות שצריך לקבל עתה? זאת באמת שאלה למביני עניין ולא לאנשים כמוני. אך מה שלא יהיה, כאשר נחזור לשגרה אסור שנשכח את השיעור שלמדנו. במדינה כמו שלנו – הגבולות צריכים להיות ברורים.