דיקטטורה בחלום ודמוקרטיה במציאות: הלקח הדרום-קוריאני

נשיא דרום קוריאה, יון סוק יאול, נכנס השבוע לרשימה המפוקפקת של האנשים שעומדים מאחורי ניסיונות ההפיכה הכושלים ביותר בהיסטוריה. הפופולריות שלו כבר הייתה בירידה משמעותית, אך המהלך הדרמטי להכריז על שלטון צבאי, ככל הנראה מתוך טינה כלפי אופוזיציה שמחזיקה ברוב המושבים בפרלמנט, סתם את הגולל על מעמדו. המהלך היה אמור להעניק לנשיא סמכות מוחלטת, כולל שליטה על התקשורת – אך התגובה הציבורית והמוסדית הייתה מהירה ובלתי מתפשרת. כבר ביום ההכרזה, האסיפה הלאומית הצביעה נגד המהלך, ונראה שהשבוע הקרוב עשוי להביא להדחתו של הנשיא. מה שמדהים באירוע הזה הוא האופן שבו הציבור הדרום-קוריאני והמוסדות הדמוקרטיים הגיבו כיחידה אחת, וכך מנעו הידרדרות לאובדן החירויות במדינה.

אירועי השבוע הנוכחי מעוררים זיכרונות מהעבר הקשה של דרום קוריאה. בשנות ה-80, תחת משטרו הצבאי של צ'ון דו-הוואן, דוכאה באכזריות "התקוממות קוואנגג'ו". אותה התקוממות עממית, שבה מאות אזרחים נהרגו, נפצעו ונאנסו - נחשבת לנקודת שפל בתולדות המדינה.

באותם ימים, לא היה לציבור הדרום-קוריאני הכוח או התמיכה המוסדית להתמודד מול שלטון דיקטטורי. אולם כיום, 40 שנה לאחר מכן, הודעת נשיא על שלטון צבאי הספיקה כדי לעורר גל מחאה מאסיבי ולמנוע את יישום המהלך. זהו שינוי מהותי, שמלמד שההיסטוריה אינה רק מעגל שחוזר על עצמו. במקום לחזור על טעויות העבר, אומה יכולה ללמוד, לגדול ולהתפתח לכיוונים שלא יכלה לדמיין אותם בעבר.

השינוי כתהליך ארוך טווח

שינוי אמיתי ויציב אינו קורה ברגע. הוא מתרחש לאט לאט, מתעצב במפעל של ייסורים, למידה והפנמה. זהו למעשה, אחד המסרים העיקריים מהסיפור של עם ישראל. בכל ערב שבת, שרים מזמור מתהילים[1]:״ אַרְבָּעִים שָׁנָה, אָקוּט בְּדוֹר-- וָאֹמַר, עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם״. רש״י מסביר את הפסוק:״...נלחמתי בם (= אלוהים ״נלחם״ בעם ישראל) ארבעים שנה להמיתם במדבר כי אמרתי תועי לבב הם״. כוונת הפסוק היא להביע את הסבלנות שנדרשה מאלוהים כדי להכשיר את העם למשימתו. אלוהים הוציא את עם ישראל מעבדות מצרים, מתוך חזון ברור: להקים ממלכה שתשמש מודל מוסרי לכלל העמים ב"ארץ הטובה" שהועיד להם. למשימה זו נדרשים שלושה מרכיבים חיוניים: ארץ פיזית להקמת הממלכה – ועל כך ניתן לסמן וי עם קבלת ארץ ישראל. מערכת חוקים של משפט ומוסר שתנחה את העם ותאפשר לו לשמש דוגמה – וי נוסף עם קבלת התורה. אך המרכיב השלישי נותר חסר – עם בוגר ומחושל שראוי למשימה. שוב ושוב, דרך תלונות וריבים במדבר, עם ישראל הוכיח שהוא עדיין אינו מוכן לכך. כשמתבוננים מתוך ההקשר הזה, ניתן להבין מה הכוונה ב״נלחמתי בם״ מהפסוק שלעיל. הקשיים והייסורים שאלוהים הביא על עם ישראל במדבר היו חלק מתהליך ארוך של חישול ולמידה.

ביטוי לחשיבות של הזמן כגורם הכרחי לתהליכי התפתחות אפשר לראות בתחילת היציאה ממצרים. ״וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה״.[2] הייתה דרך קצרה להגיע לארץ ישראל, דרך ״ארץ פלשתים״, אך אלוהים הוליך אותם בסיבוב ארוך מתוך חשש שהעם לא יהיה בשל להתמודד במאבק על ארץ ישראל ויתייאש לחלוטין. רש״י מסביר את הביטוי ״פן ינחם״ :״יַחְשְׁבוּ מַחֲשָׁבָה עַל שֶׁיָּצְאוּ וְיִתְּנוּ לֵב לָשׁוּב״[3].  התפתחות היא תהליך ממושך, שלעיתים אורכו כה רב עד שאיננו מסוגלים אפילו לדמיין את התקדמותו.

לו הייתם שואלים את בני ישראל מיד עם צאתם ממצרים, עוד בטרם חוו את האתגרים שחישלו אותם לאורך 40 שנות נדודים במדבר, אם הם רואים סיכוי להקים ממלכה בארץ ישראל – רבים מהם ודאי היו מגיבים בחוסר אמונה, אולי אפילו בגיחוך. אך העובדה שאיננו מזהים את הפוטנציאל של הזמן אינה מבטלת את קיומו. ההתמדה של אלוהים בקשר עם עם ישראל, על אף האכזבות הרבות, מדגישה את הרעיון שאין לוותר על החלום רק מפני שהוא נראה בלתי אפשרי כעת. במקביל, האמונה של עם ישראל באלוהים וביכולתם לשוב לארצם, לתקן ולהאיר את העולם, מעידה על תודעה פנימית עמוקה: גם בתוך הלחץ והראייה המצומצמת של ההווה, העם הזה נושא בקרבו תחושת התקדמות מתמדת.

גם בדרום קוריאה, הדרך לדמוקרטיה יציבה הייתה ארוכה ורצופת אתגרים. המוסדות הדמוקרטיים נבנו תוך הפקת לקחים מהעבר הכואב, והשבוע קיבלנו הוכחה לכך שהשיעור הופנם – והסבל העמוק הותיר חותם שהפך לחוסן.