הנאות רעות – יש דבר כזה?

חכמי ישראל מסבירים שאור לא יכול להתגלות בעולם, אם לא שקדם לו קודם חושך. כשאדם רוצה להגיע אל הפרי – הוא צריך לעבור קודם "דרך" הקליפה. החידוש כאן הוא, לא רק שהקליפה קודמת לפרי, אלא שכדי שאדם יוכל להתפתח ולצמוח - חייבות להופיע קליפות במסע שלו בחיים.

כאשר, למשל, עולה קושי בין בני זוג, הקושי מעיד על קליפה: על רצון לקבל, על אגואיזם, חוסר ראיית האחר וכדומה, אבל מתחת לקליפה לבטח ישנו פרי. בני הזוג עדיין אינם יודעים איך לתקשר את הפער ביניהם ולא מצליחים לגלות אותו. נוכחותה של הקליפה מעידה על פרי שממתין להתגלות, למשל, קירבה וחיבור עמוקים יותר ביניהם. כמו גם חשיפה רגשית של חלקים שטרם חשפו אחד בפני השניה.

"אור" פירושו תענוג. המפגש שלנו עם האור מייצר תענוג. לדוגמא, כשהאדם רעב - האכילה מענגת.

כעת, נוכל להוסיף ולומר שמשיכת האורות הם זה לעומת זה: באור ובקליפה. כשמושכים אור דרך הקליפה, התוצאה תהיה בשלב מסוים "שבירת כלים" – דהיינו, כלי הקבלה ייהרסו או יישברו כתוצאה מהרצון לקבל תענוג לעצמו בלבד. 

כשאדם שעסוק בקבלת תענוג בצורה לא נכונה, לא טבעית ולא מאוזנת, בלי לשים גבול לתענוג (אלכוהול, סמים, אוכל, קיום יחסים וכו'), ובלי לחשוב על האחר, בשלב מסוים "יישברו כליו". דהיינו – הוא יפסיק ליהנות מאותם הדברים שפעם הסבו לו הנאה. במקרים קיצוניים הוא יתמכר ל"סם" התענוג עד כדי חורבן חייו.

האם המסקנה היא שהשלב הקליפתי המדובר, שלב א', הוא הרסני עבורנו?

התשובה היא לא. כשם ש"אין לב שלם מלב שבור", כך הכרחי לעבור דרך השלב הקליפתי שבו אתה עסוק רק בעצמך, כדי להגיע לשלב שבו אכפת לך מהזולת, ואתה רוצה להיטיב עם האחר ולשמח גם אותו, ולא רק את עצמך.  

על פי המקורות, השלב הראשון בהתפתחות האדם הוא עד גיל בר המצווה (או בת המצווה). עד גיל זה ילד אמור להגדיל ולפתח את הרצון לקבל, וההורה לא צריך להיבהל, כי זה שלב טבעי הנכון להתפתחות הילד.

הקליפות מזינות אותו והוא אותן, עד שיחווה את הרצון לקבל בצורתו הנמוכה ביותר, כדי שבשלב הבא, כשיהיה "בר מצווה", יוכל לתקן ולהתחיל להיות מסוגל "להשפיע". דהיינו, לראות גם את טובת הזולת ולא רק את טובתו.

אם הוא יהיה ילד מְרַצֶּה ויעשה בדיוק מה שההורים שלו רוצים, מבלי לגלות קודם לכן את הרצון האגואיסטי שלו לקבל – הוא יגדל להיות אדם שלא יודע לעמוד על שלו, לא יודע מה טוב או לא טוב לו, ומה הוא רוצה או אינו רוצה. 

בשלב הראשון אנחנו אמורים להכיל את ה"מופע" האגואיסטי של הילד, את הרצון שלו לקבל תענוג כאן ועכשיו, מבלי להתרגש. חשוב לשים לו גבולות, אבל בשום פנים ואופן לא לבטל את הרצון שלו. כמו שזחל צריך לעבור שלב של "גולם" כדי להפוך לפרפר, כך גם הילד צריך לעבור שלב של "גולם" כדי להפוך למבוגר. 

כשבתי שירה הייתה בת 6, היא הייתה מתחילה לצרוח "זה לא פייר, זה לא פייר", רק כי לא קיבלה משהו מתוק. היא יכלה לצרוח ולבכות כך במשך שעות.

מה לא פייר, שירה? את רוצה לקבל משהו מתוק? אין שום בעיה. קבענו בבית חוק שמקבלים משהו מתוק בין השעות ארבע לחמש אחר הצהריים, אבל בתנאי שקודם מתקלחים ומכינים שיעורי בית. 

ומה היא הייתה עושה? נסחפת ושוכחת את עצמה עם הספרים שהיא אוהבת לקרוא, מתעלמת מבקשותינו ו"מתעוררת" רק בשעה שש בערב, בלי שהתקלחה או הכינה שיעורים. מה עושים? מנחת הורים מוכשרת הציעה לי לומר לה: "אני משתתף בצערך שירה, כי חלפה השעה המתוקה. אם תאכלי עכשיו מתוק, מתי תאכלי ארוחת ערב?".

טבעי שהאדם נופל למצב של משיכת אור בצורה לא נכונה, כי אמנם בתחילה הוא ימלא את עצמו במילויים שקריים, קליפתיים, אבל בשלב מסוים הוא יזהה את השקר ויחפש מילוי אמיתי. 

אז איך האדם יודע שהוא מושך אורות בצורה שגויה? 

לפעמים אין פירות, כי הוא תקוע ולא מתקדם. לפעמים הוא מאבד את השמחה. לפעמים הוא לא מרוצה באופן גורף, רוצה עוד ולא מרוצה ממה שיש לו.

אז מה עדיף, לא לרצות יותר ממה שיש לי? להסתפק במועט?

מסתבר שאדם יכול לשאוף גבוה תמיד, ובמקביל גם להיות שמח בחלקו. לשמוח בדיעבד, גם אם לא קיבל מה שרצה.

התיקון הוא להשתמש ברצון לקבל על מנת להשפיע איתו. כי מי שירדוף אחרי התענוג - לא יהיה מלא ומאושר באמת, אלא יאבד בשלב מסוים את התענוג מהאור (שבירת כלים).

לפני מספר שנים פנה אליי בחור בן 21, שזה עתה השתחרר מהצבא. נועם. הוא חיפש עבודה "שתכניס לו כסף", ולא עניין אותו איזו עבודה זו תהיה, העיקר – הכסף. הוא התפתה להצעות עבודה של "כסף קל" עד שנפל, כשקנה סחורה בסך כל המענק שקיבל מהצבא, והפסיד את כולו. בשיחה שקיימנו, הוא הבין שזו כנראה לא הדרך. בהמשך, הוא החליט ללמוד כלכלה ומנהל עסקים, עבד קשה בזמן הלימודים, ולאט לאט הצליח להגדיר לעצמו במה הוא רוצה לעסוק. כיום הוא בעל עסק עצמאי ומצליח. באופן טבעי, הרצון לכסף שוב גדל אצלו – יש לו עשרה עובדים לפרנס, ובשנים שחלפו הוא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים. כשהיה סטודנט, הוא הסתפק במשכורת של 5,000 שקל לחודש. כרווק בעל עסק, הוא הרוויח 15,000 שקל בחודש, ועכשיו הוא זקוק להכנסה של 25,000 שקל בחודש.  

הרצון שלו לכסף לא נעלם כתוצאה מהמשבר, אלא רק גדל. אבל עכשיו, כאבא ובעל עסק, יש לו הזדמנות גדולה יותר להשפיע עם הרצון הגדול שלו - לאשתו, לילדיו, ולעובדיו ולמשפחותיהם.