שאלה:

שמעתי כל כך הרבה פעמים בחיי את המשפט – "יש לך פוטנציאל... אם רק תעשה כך וכך תגיע רחוק". מה עוזר לי פוטנציאל? אז הייתי יכול להיות... אבל אני לא! לפי כל הנבואות הטובות האלה ששמעתי, הייתי יכול להיות היום במקום אחר לגמרי... איך הן קידמו אותי? מה עושים עם פוטנציאל?

תשובה:

שלמה קרליבך, "הרבי המרקד", אמר פעם בדרך ציורית: בדמיוני, מהו העולם הבא? אחרי שסיימת את חייך יראו לך שני סרטים. סרט אחד יהיה על מה שעשית בעולם, והסרט השני יהיה על מה שיכולת לעשות. אם הסרטים דומים – זה ה"גן עדן", אם הסרטים  שונים מאד – זה הגיהינום...''

זה כל הסיפור בחיינו כאן. בלשון הקבלה: יש אורות ויש כלים, וצריכה להיות התאמה ביניהם. אורות גדולים בלי כלי הכלה, בלי מסגרת מעשית לממש אותם, הם הפוטנציאל הגדול האבוד והכואב. ככל שאדם מגלה שיש לו יותר תוכן, אורות, כישרונות, זה משמח אבל גם מחייב. אוצר גדול בידיך זה נפלא, אבל גם מפחיד. אתה לא רוצה לאבד דבר חשוב באמת. אם קיבלת כישרונות, הם לא ניתנו לך סתם. קיבלת אותם כדי להשתמש בהם להיטיב לעולם. כשרון בעיקר מחייב.

אם מה שאמרו לך לא היה נוגע אליך, לא היית מתייחס, היית שומע ועובר הלאה. כנראה שזה קצת נוגע בחוויה קבועה בחייך. יש אנשים שרצים קדימה בלי לחשוב, עושים, טועים, רצים "על עיוור", ולהם חסר החזון. אצלך זה בדיוק הפוך. יש לך הרבה חזון, ואין לך מספיק עשיה ומימוש מקבילים. משום כך, התיקון שלך יהיה דווקא במשהו מעשי. זה מאפיין אנשים שהפער שלהם בין הפוטנציאל לבין המימוש קיצוני במיוחד. לכל אדם יש כזה פער, אבל פוטנציאל בולט יותר ככזה כשהוא לא ממומש, כשהוא "מבוזבז".

חכמינו במסכת אבות דיברו אל אנשים כמוך, כנראה, כשתיארו את החוויה הזאת בלשון מאד ציורית, ודימו את כל חיינו ליום אחד. אולי הם גם רמזו לפתרון: חתוך את הזמן לפרוסות קטנות יותר, לימים בודדים. מהלך כל חיינו נראה כמו היום הבודד. ההתחלה חשוכה, חלשה, מהססת. אחריה מגיעה התפתחות מכל הבחינות, עד שאדם מגיע לשיאו, כאור השמש בצהרים. ואז מתחילה איזו שקיעה, עד לחשיכה המוחלטת ושעת הסיכומים. הנה זה בלשונם היפה: "רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַיּוֹם קָצֵר (=הולך ומתקצר), וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק".

נדמיין את התמונה הניבטת מהמשנה הזאת: אדם עומד בשדה לקראת סוף היום. יום העבודה מסתיים בשקיעה, והשמש כבר נוטה חזק מערבה. הוא מרגיש שלא ניצל כראוי את מה שניתן לו, והיום עוד מעט הולך להיעלם. לעומת מה שנשאר מהיום ההולך וקטן, עומדת המלאכה המרובה יותר מהזמן שנותר לה. כלומר, המימוש של הפוטנציאל עדיין רחוק. אז לכאורה המסקנה פשוטה: כדאי להזדרז ולעשות את המקסימום שאפשר. אלא שיש עוד מחסומים בדרך אל היעד: הכלים לא מתאימים כל כך. בעל הבית שכר פועלים ליום עבודה, יתכן שהוא משלם להם יומית, ולכן הם לא טורחים יותר מדי. הוא לא אשם, הפועלים אשמים, הוא יכול רק לדחוק בהם. אבל מה זה משנה מי אשם? מעניינות התוצאות. או כדבריך: מה עוזר לי הפוטנציאל? אולי בעל הבית יכול גם להעלות את שכרם, בתנאי שיביאו תוצאות טובות, אבל נראה שהמסר לא עובר אליהם, משום מה. משהו לא עובד כאן כמו שצריך. הוא נאלץ לדחוק בהם, לזרז אותם, לנדנד עוד ועוד. נדמה אפילו שהשדה מלאה בתבואה, ביבול שחייב להיקצר היום, ואולי הוא גם השכר. אבל הפועלים מרגישים קצת ניתוק מזה, הם מרגישים שזה לא שלהם. וההמלצה כאן היא להיות עם חלום התוצאה בצורה חזקה יותר, לחוש שזה הכל הולך להיות שלי, אם רק אצליח להוציא את זה אל הפועל. ולכן, דבר ראשון – לא להטיל ספק בכך שזה יתממש.

נתרגם את המשל: משהו בחיינו לא עובד, משהו במוטיבציה. למרות שאנחנו יודעים שיש פוטנציאל, ושכדאי לממש אותו, ושנרוויח מזה בכל מובן שהוא, אנחנו לא מצליחים בכך. אנחנו קצת עצלים, דוחים, פוחדים, מסתפקים, והטרגדיה היא שהזמן הולך ואוזל. הסוף המר עלול להיות שהפוטנציאל לא ימומש, זה העונש, והסוף הטוב יהיה שהפוטנציאל ימומש, זה השכר.

רבי טרפון במשנה מציע לנו: א. לחשוב על טווחי זמן קצרים, יום אחד. לשאול כל יום: מה עשיתי היום למימוש הפוטנציאל הזה? אין מחר! זו מחשבה שתחזק את המשמעת העצמית. ב. להכיר בעובדה שיש כוחות שלא יבואו לידי ביטוי, שזה תמיד כך, והשאלה היא רק כמה, מה הפער. זה ירחיק אותנו מהייאוש. ג. לא להתרשם מהיכולת שלי, מהאפשרויות, לא להיות מוחמא מכישרונות שלא עשית למענם דבר, אלא רק מתוצאות, שהרי עליהן עמלת. ד. לקחת יותר אחריות אישית, להיות "בעל הבית" על חייך. נראה שמי שבעיקר מודאג מהמצב של היום היורד, ברמה פעילה, הוא בעל הבית. אם תרגיש כבעל הבית על חייך, אם תיקח אחריות עליהם, התוצאות תהיינה טובות בהרבה. המשנה ממליצה לנו להפסיק להרגיש אורחים בחיי עצמנו. ה. הרווח הוא שלנו. אנחנו לא כל כך מאמינים בזה, ולכן בעל הבית נאלץ לדחוק בנו. כל היבול הנקצר – לנו הוא! לכן חטוף מכל הבא ליד! אולי אתה תקוע בחשבונות עמוקים ותוכניות אסטרטגיות מסובכות מדי למען מימוש הפוטנציאל, והרי השדה מלאה לפניך, רק קצור וקח! בחר אחת מאלף הדרכים והשיטות להגשים חזון, לא חשוב איזו, רק תעשה!

הסופר ש"י עגנון תרגם את המשנה הזאת לסיפורו הידוע "המלבוש", על חייט שמקבל מאת המלך עבודה גדולה בשכר גדול, עם תאריך לסיום, והוא דוחה אותה שוב ושוב עד ל"דד ליין", שנעשה כפשוטו של הביטוי, קו המוות. אלא שעגנון בחר להדגיש את מסלול ההחמצה, להציע לקורא לוותר על הטעות הנפוצה של לחיות בדמיונות, והוא מעמת אותו עם מציאות הפוטנציאל הבלתי ממומש. המשנה דווקא עצרה בצומת הבחירה, כשעדיין יש שתי אפשרויות. זו עמדה טובה יותר לתיקון. וב''תנועת המוסר'' של רבי ישראל מסלנט המשיכו את המשנה, הקצינו והרחיבו עוד יותר את אופציית התיקון גם אחרי תום היום, אל תוך הלילה: "כל זמן שהנר דולק עוד אפשר לתקן!".