למה דיאטות נכשלות? כי אנחנו מזניחים את ההתבוננות הפנימית

האמת הפשוטה על למה רוב הדיאטות נכשלות אינה קשורה למה שאנו אוכלים - אלא למה שאנו לא מבינים. אנשים שוב ושוב מנסים לשנות את הרגלי האכילה שלהם, אבל לרוב הם מתמקדים בנורמות פיזיות בלבד - חישוב קלוריות, הימנעות ממזונות מסוימים—ומזניחים את ההתבוננות הפנימית והקשר העמוק לאוכל. מתוך ההבנה שעל מנת להצליח לאכול בריא יש צורך קודם כל להיות במודעות רוחנית, תנועת ה-"Slow Food" צברה פופולריות. אנשים במערב, האמא והאבא של הג׳נק פוד, מבינים שמשהו בהרגלי האכילה שלנו חייב להשתנות.תנועת  ה- slow food מדגישה את החשיבות של הכרה פשוטה במזון. לפי עקרונותיה,, השאיפה היא להביא את האדם למצב שבו הוא מרוכז בחוויית האכילה עצמה—לחוש את הטעמים, להקשיב לצרכי הגוף, ולהיות נוכח בזמן הפעולה. זאת למעשה מדרגת המודעות של חיות בטבע, אשר חיות את הרגע ומתמקדות בתחושות הפיזיות המציפות אותן בלבד.

אין ספק שגישה זו היא חשובה ומועילה, אך לפי חכמת היהדות, לאדם יש פוטנציאל להגיע למודעות גבוהה אפילו יותר. מצוות הביכורים, המתוארת בתורה, רומזת על כך (דברים כו):״וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה... וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא (= תשים את הפירות בסלסלה); וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם״. לפי מצווה זו, כל אדם שגידל פרי באדמה צריך לקחת את היבול הראשון שצומח וללכת עמו למרכז הרוחני של עם ישראל – בית המקדש. ״...ואָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה (= לבן הארמי ניסה להאביד ולהרוג את יעקב, והוא ברח בסופו של דבר עד מצרים)... וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק, אֶל ה׳ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע ה׳ אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ (= המצרים התעללו ועינו אותנו, וה׳ ראה את הסבל שלנו ושמע את קולנו)... וַיּוֹצִאֵנו ה׳ מִמִּצְרַיִם... וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״.

כלומר, האדם שהביא את סלסלת הביכורים למקדש עוצר ומגולל את הסיפור ההיסטורי של העם שלו, שהביא אותו עד הלום. הוא נזכר בזוועות ההיסטוריה, בתקופות קשות שבהן לא הייתה לו נחלה או שלווה נפשית כדי להצמיח פירות, והוא מסיים בהודיה על כך שה׳ הציל אותו והביא לו ארץ זבת חלב ודבש. לאחר ההודיה, האדם חוזר לביתו לשמוח ולהנות מן המאכלים שלו מתוך מודעות לכך שיש להם השפעה חיובית לעולם. הם מזינים אותו כדי שיחיה, ויוכל לשמוח. לא לבד, אלא עם אנשים אחרים שזקוקים לכך:״ ושמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.״

הפסוקים מצביעים על שלושה מרכיבים של המודעות הפוטנציאלית של האדם. המרכיב הראשון הוא הודיה על התבואה הראשונה דווקא. לפני שהאדם ניגש להנאה מהאוכל ומהטעמים, מומלץ שהוא יתחיל בפעולת ההודיה. המודעות הרוחנית חייבת להקדים את ההתמסרות לחושים ולהנאה הפיזית. המרכיב השני הוא הודיה מתוך הכרה היסטורית על הברכה הגשמית שזכה לה. כאשר האדם מהרהר בניסים ובחסדים שנעשו לאבותיו ואימהותיו, מימי נדודיהם של אברהם ויעקב, ליציאת מצרים ועד לסוף המסע במדבר –  הוא נזכר שפעם אנשים יכלו רק להתפלל לארץ זבת חלב ודבש. ההכרה הזו מעמיקה את המודעות שהקיום הפיזי שלו כאן ועכשיו הוא לא דבר שאפשר לקחת כמובן מאליו. המרכיב השלישי הוא מבט לעתיד והתכוונות מוסרית. לאחר שהאדם מודה על השפע, הוא נקרא לשתף את השמחה ואת המזון שלו עם אחרים, כמו הלוי ( ללויים לא הייתה נחלה בארץ, ולכן לא יכלו לגדל לעצמם תבואה) והגר. בכך, האדם לא רק מזין את עצמו, אלא מבין שהשפע ניתן לו כדי לשמוח יחד עם הנזקקים. כמו שאלוהים הציל אותו ואת אבותיו ומילא את חסרונם, כך גם הוא יטיב עם אחרים וישמח יחד עמם. זהו מעשה של חסד ושל כיוון מטרה, שבו האוכל הופך לכלי שמזין לא רק את הגוף, אלא גם את החברה כולה.

בסופו של דבר, כשאנחנו מתמקדים רק בניסיון לכפות על עצמנו דיאטות מבלי להתבונן לעומק במערכת היחסים שלנו עם האוכל, אנחנו נשארים באותו מעגל של ניסיונות וכישלונות. חכמת היהדות מציעה להרחיב את המבט, מעבר לאוכל הגשמי אל המשמעות העמוקה שלו. המודעות הזו, שמתחילה בהודיה על מה שיש לנו וממשיכה בהבנה של הקיום ההיסטורי והאנושי שלנו, נותנת משמעות עמוקה לאכילה. היא מזמינה אותנו להסתכל מעבר לטעמים המיידיים ולהתחבר לחוויה הרוחנית שמאחורי כל ביס. ככה האכילה הופכת להיות לא רק פעולה של סיפוק פיזי, אלא תהליך של חיבור פנימי וחברתי.