5 דברים שלא ידעתם על יהדות ארצות הברית

מדינת ישראל ויהדות ארצות הברית, שני ריכוזי היהודים הגדולים בעולם, מקיימים קשרים ענפים במגוון נושאים. יחסים אלה ידעו עליות ומורדות לאורך השנים, וחיזוק היחסים בין שתי האוכלוסיות הוא אחד האתגרים הגדולים של מדינת ישראל כיום. ההיסטוריה של יהדות ארצות הברית נמשכת כמה מאות שנים, הרבה לפני שקמה מדינת ישראל, ויש בה מספר עובדות מפתיעות ומעניינות. כמה אנחנו מכירים את המורשת העשירה הזו? 5 דברים שלא ידעתם: 

הרב שנכח בהשבעה של ג'ורג' וושינגטון

בשנת 1775 הכריזו 13 המושבות האמריקאיות על עצמאותן מהכתר הבריטי, ובכך נפתחה מלחמת העצמאות של ארצות הברית, שנמשכה 8 שנים והייתה עקובה מדם. הצבאות הבריטיים ניסו להשיב את המושבות לשליטתן, ואלה התנגדו, תחת הנהגתו של המצביא הגדול ג'ורג' וושינגטון. באותה עת ישבה בעיר ניו יורק הקהילה היהודית הספרדית 'שארית ישראל', וחבריה נאלצו להימלט מהמקום, יחד עם שאר התושבים, בעקבות פלישת הבריטים. את הקהילה הנהיג הרב גרשום מנדס סיישאס (1745-1816).

במהלך המלחמה הושבע ג'ורג' וושינגטון לנשיאה הראשון של ארצות הברית, ובעת ההשבעה נכחו 14 אנשי דת, כשאחד מהם היה הרב סיישאס. 10 שנים מאוחר יותר, בחג ההודיה, אחרי שארצות הברית זכתה בעצמאותה, נשא הרב סיישאס נאום באוזני קהילתו לכבוד החג האזרחי. בנאום הפציר בחברי הקהילה להשתלב כאזרחים טובים ומועילים לארצות הברית, ולהיות מופת מוסרי לשכניהם ברוח התנ"ך:

"עלינו לתרום, כפי יכולתנו, בממשלה הזו, אשר נוסדה על העקרונות הטבעיים של שוויון, חירות וצדק. אם מוטלת עלינו חובה דתית לדרוש בשלומה ושגשוגה של העיר, אשר בה אנו יושבים, כמה תגדל חובה זו כאשר אנו חיים תחת חוקה שכל כך מיטיבה עמנו?! המסקנה היא, שמוטל עלינו להשתמש במירב האמצעים כדי לסייע לדכא את כל מיני ההפקרות; להתאחד, בשמחה ובגאון, נוכח כל מה שעשוי להתרחש במרחב הפוליטי, כמו במרחב המוסרי; לקדם כל מגמה שהיא לטובת הציבור...".

חשוב לציין, שבאותם ימים עדיין לא היה שוויון בארצות הברית. עוד התקיים בה באין מפריע פשע העבדות הנורא, וגם היהודים ומיעוטים אחרים הופלו לרעה. עם זאת, עבור היהודים, שחוו רדיפות ואפליה במשך ההיסטוריה, מצבם בארה"ב נחשב לטוב בהרבה ממה שחוו בארצות אחרות. 

ג'ורג' וושינגטון - נשיא ארה

המשוררת היהודייה שמילותיה חקוקות על פסל החירות

בשנת 1886 שלחה ממשלת צרפת מתנה לממשלת ארצות הברית, על מנת לחזק את הקשר בין שתי המדינות שחלקו ערכים דמוקרטיים משותפים. המתנה הייתה פסל גדול ומרשים שנקרא 'חירות מאירה את העולם', או בשמו הידוע יותר 'פסל החירות'. הוא מוצב בנמל ניו יורק, ומהווה אחד מסמלי המדינה. על הקיר שבתחתית הפסל חקוק השיר שכתבה המשוררת היהודייה אמה לזרוס (1849-1887). לזרוס הייתה אקטיביסטית חברתית, שהתנדבה לעזור לפליטים להיקלט בארץ החדשה. היא גם הייתה ציונית נלהבת שהקדימה את זמנה ואהבה את השפה העברית. בשירה החקוק על לוח הברונזה של פסל החירות המקדם את פניהם של הפליטים העוגנים על החוף, ניתן לשמוע את הדם של הערכים היהודיים של עזרה לחלש ואהבת הגר: 

"הב לי את בניך היגעים, העניים, 

ערב-רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין, 

את פליטת חופייך האומללה, 

שלח אותם אלי, 

חסרי הבית וסחופי הסער, 

את לפידי אשא לצד שער הזהב".

אנטישמיות, למרות הכל...

ידוע שבארצות רבות באירופה לאורך ההיסטוריה, הוטלו מגבלות על יהודים מסיבות אנטישמיות. בין היתר הוטלו מגבלות או מכסות על לימודים באוניברסיטאות, שכונו 'נומרוס קלאוזוס'. באוניברסיטאות רבות נאסר על יהודים להתקדם לקבלת תואר דוקטור או משרת פרופסור ללא טבילה לנצרות, ויהודים רבים התייצבו מול דילמות מעין אלו. הדבר הפחות ידוע הוא, שגם בארצות הברית, למרות הדימוי הליברלי שלה, היו מגבלות כאלה, שחלקן נמשכו גם עד שנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת.

אחד המקרים הידועים לשמצה היה של נשיא אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, הגאוגרף אייזיאה באומן (1878-1950), שהנהיג 'נומרוס קלאוזוס' באוניברסיטה שלו. הוא החזיק בדעות אנטישמיות, ואמר, בין היתר, כי 'יהודים לא באים להופקינס כדי לעשות את העולם מקום טוב יותר. הם באים בשביל שתי סיבות: לעשות כסף ולהתחתן עם אישה לא יהודייה'. הוא הזהיר כי האוניברסיטה שלו 'נעשית ארגון יהודי'. 

אולם, לא רק אנטישמיות קיצונית ובוטה התקיימה באקדמיה, אלא גם סוג סמוי יותר שלה. כשאיינשטיין היגר מגרמניה הנאצית לארצות הברית, הוא התקבל ללמד כפרופסור ב'מכון ללימודים מתקדמים' בפרינסטון. כיוון שהיה מדובר במכון פרטי, יש להניח שהיו בו פחות מגבלות מטעם החוק על מכסות של יהודים. עם זאת, במכתב שהתגלה לפני כשנתיים, מתאר איינשטיין שגם שם הייתה אנטישמיות רבה, כזו שלא מתבטאת בדיבורים מפורשים או פעולות אלימות, אבל בכל זאת אפשר לחוש בנוכחותה. 

אייזיאה באומן

חוק ג'ונסון והעלייה הציונית הגדולה

מגבלה נוספת שהוטלה על יהודים הייתה מכסת קליטה והגירה לתוך המדינה. החל מאמצע המאה ה-19 היגרו יהודים רבים מאירופה, שגברה בה האנטישמיות, לארצות הברית החופשית, שכונתה בפיהם "העולם החדש". גם כשהחלה התנועה הציונית לצבור תאוצה בסוף המאה ה-19, העדיפו רוב היהודים לעזוב ל"עולם החדש", המלא בהזדמנויות, ולא לפלשתינה המדברית והצחיחה. אולם, בשנות ה-20 של המאה שעברה, העביר ממשל ארצות הברית את 'חוק ג'ונסון', שהגביל הגירה לאמריקה לפי לאום, ובין היתר הגביל את כמות היהודים שיכלו להיקלט. חוק זה בוטל רק עשרות שנים מאוחר יותר, והוקע כחוק לא מוסרי ולאומני. עם זאת, בימים שבהם נחקק, הביא באופן עקיף ברכה לתנועה הציונית. חוק זה נחשב לאחת הסיבות לבואה של "העלייה הרביעית" בשנות ה-20 – העלייה ההמונית הראשונה לישראל. המהגרים הרבים מאירופה נאלצו לשנות את מסלולם, ובמקום לארצות הברית - פנו לארץ ישראל. אירוע זה נחשב לאחת הסיבות שהטו את הכף לטובת הצלחת המפעל הציוני, שהיה בסכנת הכחדה.

הנשיא קלווין קולדיג' חותם על החוק במדשאות הבית הלבן ב-24 במאי 1924

השופט היהודי שניסח את הזכות להיעזב לנפשך 

מה משותף לקיבוץ עין השופט שבמורדות הר הכרמל ולאוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס? שניהם קרואים על שם היהודי הראשון שכיהן כשופט עליון בארצות הברית – לואי דמביץ ברנדייס. ברנדייס (1856-1941) נודע כאחד המשפטנים המוערכים והמצוטטים בארצות הברית במגוון תחומים. אחד מציטוטיו הידועים הוא האמירה לטובת השקיפות והחשיפה במוסדות ציבוריים, וכלשונו "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר".

משפטיו עוסקים בנושאים רבים שרלוונטיים גם לימינו, ביניהם זכויות הצרכנים והפועלים אל מול חירות התאגידים וה"טייקונים", וכן 'הזכות לפרטיות', שנעשית קריטית יותר ויותר ככל שמתפתחת הטכנולוגיה. באחד המאמרים הכי משפיעים בהיסטורית המשפט של ארצות הברית, טבע ביחד עם השופט וורן את הביטוי "the right to be left alone" (הזכות להיעזב לנפשך), שמרחיבה את הזכות לפרטיות - לא רק לשמירה על סודות ופרטים אישיים, אלא אף אל הזכות "להיעזב לנפשך", שלא יפריעו את מנוחתך בניגוד לרצונך. הוא התריע על הצורך להסדיר את הנושא כבר לפני למעלה ממאה שנה.

השופט לואי דמביץ ברנדייס