אחרי סבב המילואים השלישי הבנתי שאני לא חייב לעשות הכל לבד

יום לפני ערב ראש השנה, הטלפון שלי צלצל -  קריאה דחופה לסבב מילואים שלישי. התחושה הראשונית הייתה שוק, אבל ידעתי בלב שאין מקום להסס. זה הצעד הנכון. מהר מאוד נכנסתי למדים ונפרדתי מאשתי בלי לדעת מתי אחזור. ימים ארוכים חלפו, ואז, באותה הפתעה כמו הקריאה, הגיעה הודעת השחרור בחול המועד סוכות. חזרה לשגרה? ובכן, זה לא כל כך קל.

מילואים הם כמו סתימה בצנרת החיים, כל העומס עוצר בבת אחת – אך מיד כשאתה חוזר הביתה המים מתפרצים בעוצמה גועשת. הלחץ, תחושת ההצפה והעומס, כל אלה לא מתמקדים רק בי. כמו אבן שנזרקת אל תוך האגם, כך גם ההשפעה מתפשטת הלאה, מעגלים מעגלים, אל הקרובים אליי. זה מתבטא בעומס הממשי – כל המשימות שהצטברו עליי ועל אשתי, אבל גם מחלחל ליחסים עם הקרובים לי. הלחץ קיצר את פתיל הסבלנות שלי ועורר בי שאלה – האם יש לי את הכוח הנפשי לתמוך באנשים שאני אוהב גם כשאני בעצמי מרגיש רעוע? אני מנסה להחזיק את הכל, אבל שוב ושוב אני מהרהר: איך אפשר לעמוד בזה? האם אצליח לחזור לשגרה גם אחרי הסבב הרביעי?

נראה לי שאחד השיעורים החשובים שלמדתי במלחמה הזאת הוא ענווה. אי אפשר לעשות הכל לבד – חשוב לדעת לבקש עזרה. אי אפשר להבין את החכמה היהודית בלי להבין את המרכזיות של הערבות ההדדית ביהדות. המהר"ל מפראג היטיב לתאר זאת כשאמר ש ״כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל. ודומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו - שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד״. אנחנו לא רק אנשים שחיים זה לצד זה - אנחנו חלקים של אותו גוף, ואם איבר אחד נפגע, כל הגוף מרגיש את הכאב.

זאת היא ההבנה שנרמזת בעומק של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך אני ה׳".  הקריאה לאהוב את האחר כמו את עצמך נשמעת שאפתנית, אולי אפילו בלתי אפשרית, אך יש בה מהות עמוקה: להכיר בכך שהאחר הוא חלק מאיתנו. המילים "אני ה׳ " שבסוף הציווי נועדו להזכיר את היסוד שמחבר בינינו. כולנו נחצבנו מאותו מקור, אנחנו אחים ושותפים לקיום הזה.  האהבה לעצמנו היא אינסטינקטיבית, חלק מהטבע שלנו, אבל כדי לאהוב אחרים באמת – זאת צריכה להיות נקודת המוצא שלנו.

וכן, כדי להיות שותפים צריך לא רק לדעת מתי לתת עזרה, אלא גם מתי לקבל אותה. במסכת אבות מתארים דרכים שונות ליחס שבין אדם לקהילתו: "ארבע מידות באדם: האומר ׳שלי שלי ושלך שלך׳ – זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום. ׳שלי שלך ושלך שלי׳ – עם הארץ...". הגישה הראשונה מתארת השקפה אינדיבידואלית על החיים: מה ששלי שייך לי ומה ששייך לך – שייך לך. כל אחד חי את חייו בעצמו, בלי להסתמך על אחרים או לצפות מהם לטובות. הגישה הזו מכונה גישה 'בינונית,' משום שבקהילה יש צורך מסוים גם בגבולות כדי לאפשר מרחב אישי. עם זאת, כאשר גישה כזו הופכת קיצונית מדי, היא עלולה להפוך לאדישות אכזרית ומנוכרת, שבה אדם יכול לסבול בגלוי ואיש אינו ניגש לעזור. כך בדיוק הייתה האדישות בעיר סדום, ולכן הגישה הזו מכונה גם ״מידת סדום״. הגישה השנייה היא גישה הפוכה – אנשים המבקשים להיות שותפים ומעורבים בחייהם זה של זה. כאשר חז"ל מכנים גישה זו בשם 'עם הארץ', הם לא אומרים זאת כאות גנאי, אלא כתיאור מחמיא לסולידריות שנמצאת בבסיס הקיום היהודי.

בימים הקשים שאנחנו חווים, ההבנה עד כמה ערבות הדדית היא קריטית מתחדדת. דבריו של המהר״ל, על כך שאין עוד עם שמרגיש באופן כל כך יסודי שהוא 'גוף אחד,' בולטים במיוחד בזמני משבר. כנראה שבמדינות אחרות שהיו נקלעות למצב שלנו אנשים היו נמלטים מזמן – אך אצלנו שוב ושוב נחשפים סיפורים של גיבורים וגיבורות שמעניקים את כל מה שיש להם, מקריבים את היקר מכל למען הסובבים אותם, מתוך תחושת שותפות וערבות בלתי מנוצחים. בסופו של דבר, זהו מקור הכוח שמאפשר לי להמשיך לעמוד. הידיעה שאני מוקף באנשים שאוהבים אותי, שאנו איברים שונים של אותו גוף שתומכים זה בזה כשאחד מאיתנו נחלש, מעניקה לי את האומץ להכיר בחולשתי ולבקש עזרה. אם יגיע הסבב הרביעי, אצא אליו מיד, בלי היסוס,  ואפילו מתוך תחושת הודיה - הודיה שנובעת מהכרה עמוקה בכך שאני אף פעם לא לבד.