למה נתתי לקשישה לעקוף אותי? תובנות מתור ארוך לחומוסייה

ביום שישי האחרון, אחרי שבוע אינטנסיבי של לימודי משפטים, יצאתי עם אחי התאום לקנות חומוס. הרחוב היה שוקק, והתור לחנות השתרך מהדלפק בפנים ועד לשפת הכביש בחוץ. על המדרכה, התור איבד את צורתו לחלוטין והתפצל לשתי זנבות שלא ברור איזה מהם קודם. ״אולי נקנה חומוס במקום אחר?״ תהיתי, אך אחי אמר: ״זה החומוס הכי טוב בעיר, אנחנו לא מוותרים עליו. אל תדאג, זה ירוץ מהר״. בפנים, דוכן המכירות עבד במהירות מסחררת. העובדים ביתרו פיתות ובזריזות של קוסמי חומוס תחקרו את הלקוחות אם הם אוהבים חריף, חמוצים, טחינה וכו... ומילאו אותן במהירות הבזק. פתאום איש זקן מאחורינו אמר: ״חברים - אני הייתי פה לפניכם״. מיד הבנו שבטעות עקפנו אותו, בגלל הבלגן בתור, ואמרנו: ״וואלה צודק, בוא תעקוף אותנו״. הזקן אכן עקף אותנו, אך מיד בעקבותיו הגיעה פנסיונרית אחרת, שאינה קשורה אליו, וניצלה את ההזדמנות כדי לעקוף אותנו גם. המחשבה הראשונה שלי הייתה לעצור אותה ולומר, ״גברת, יש פה תור מסודר״ אבל משהו עצר אותי. ״נאמר לה משהו?״ פניתי לאחי. ״עזוב, בוא נאמר שזה ה״והדרת פני זקן״ שלנו להיום״. קנינו את החומוס, אבל המקרה לא עזב אותי. מאוחר יותר, במהלך השבת, אמרתי לאשתי: ״את יודעת, נראה לי שהלימודים במשפטים כל כך הטביעו בי את השאלה ׳מי צודק?׳, עד ששכחתי שלפעמים, יש דברים חשובים יותר״.

בחכמת היהדות, שילוב בין דין לרחמים הוא עקרון בסיסי. בספר בראשית כתוב: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם: בְּיוֹם, עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים--אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״.  שמות אלו – ״ה׳״ ו״אלוהים״ – מייצגים שני כוחות מנוגדים ומשלימים בעולם: רחמים ודין. מקובל בשיח המודרני שלנו לחשוב ש״רחמים״ מבטאים יחס של עליונות או התנשאות כלפי הזולת, כאילו יש בכך מידה של ביזיון למי שמרחמים עליו. אך בשפה הארמית, המשמעות המילולית של המילה ״רחמים״ היא למעשה ״אהבה״ – וכך גם בעברית המקורית, המילה נושאת עמה את רעיון החיבור והחמלה, ולא תחושת עליונות. כשאנו מרחמים, אנו פותחים את ליבנו לראות את האדם שמולנו ומתייחסים אליו בחום ובאהבה.

 לעומת זאת, הדין, העוסק בבירור ועשיית צדק על פי האמת, לעיתים יוצר תנועה הפוכה בנפש – תנועה קרה, מנוכרת ואף כואבת עבור מי שנושא בתוצאותיו. אולם לצערנו, הדין הוא הכרחי מכיוון שאנשים אינם מושלמים. ללא גבולות וללא השלכות למעשים, החברה עלולה להתרגל לדפוסי פעולה בלתי מוסריים. לדוגמה, במקרה שקרה לי בחומוסייה, אפשר לומר שזה עניין פעוט – אישה קשישה עשויה להתרגל לחשוב שאין בעיה לעקוף אחרים בתור, ובכך להטמיע הרגל של התעלמות מהסדר והכללים. כדוגמא יותר כללית וחריפה אפשר לומר שבחברה שלא אוכפים בה את החוק, הרבה יותר אנשים היו גונבים. זה הרעיון שעומד מאחורי המאמר במסכת אבות: "הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת; שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעו״. אך חשוב לזכור ש״הדין״ הוא אמצעי בלבד, בעוד שהתכלית האמיתית של בריאת העולם היא ה״רחמים״ – האהבה. זו הסיבה שבפסוק שהוזכר, שם ״ה׳״ מקדים את השם ״אלוהים״, כסמל לחשיבות היתירה של הרחמים.

כשאנו אוהבים מישהו, אנו מסוגלים להתבונן על נסיבות חייו הייחודיות, להבין את המניעים שהובילו אותו לפעול, ולהרגיש אמפתיה כלפיו. היכולת הזו מאפשרת לנו, במקרים מסוימים, לוותר על הדרישה לצדק נוקשה ומנוכר, ולהעדיף גישה אנושית ומכילה יותר. בתלמוד מופיע קטע שממחיש את הרעיון הזה. רבי יוחנן אומר אמירה תמוהה (בבא מציעא, בבלי):״ לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה״. התלמוד שואל בסרקסטיות:״ אלא דיני דמגיזתא לדיינו (= מה הבעיה בלדון דיני תורה? האם הם צריכים לדון דיני גזלנות ולא דיני תורה?!)״. ואז, התלמוד עונה ומסביר את המשמעות העמוקה של דברי רבי יוחנן: ירושלים נהרסה בגלל שהאנשים הקפידו כל כך על הצדק הקר והמנוכר, עד שהם שכחו לחלוטין מהאהבה שבמידת הרחמים.

בסופו של דבר, הייתה בי אמפתיה כלפי האישה בחומוסייה. עמוק בתת-המודע הבנתי שזה הרבה יותר קשה עבורה, כאישה מבוגרת, לעמוד בתור ממושך, לעומת הקושי שלי, כבחור צעיר. אבל האמפתיה הזו הייתה מוסתרת – עטופה בשכבות של ״דין״ ותחושת צדק שהבאתי איתי מלימודי המשפטים. רק בזכות ההערה הפשוטה והחכמה של אחי הצלחתי לחשוף את ה״רחמים״, אותה אהבה נסתרת, ולהבין עד כמה היא הייתה נחוצה ברגע הזה. ואולי זה הלקח שלמדתי מכל הסיפור הזה – לפעמים, כדי למצוא את האהבה שבנו, צריך רק רגע של עצירה, מילה קטנה מאדם קרוב, כדי לשלוף את הצד האנושי והחומל שלנו מתוך החושך שבו הוא מסתתר.