הקדמה עתיקה שמוצגת בספריה הלאומית מלמדת שיעור חשוב על ענווה

"היום תוכלו לקבל כרטיסי כניסה ללא תשלום לתערוכה", בישרה לי בחיוך עובדת הספרייה הנחמדה בעמדת המודיעין בספרייה הלאומית בירושלים.

היה זה באחד מימי תשרי. כתל אביבים שבעי אזעקות, טילים ויירוטים, חיפשנו מקום שקט לבלות בו קצת, ומצאנו במרחק שעת נסיעה את... ירושלים. כמה פרדוקסלי שדווקא ירושלים, עיר כל כך קונטרוברסלית, הפכה בזמן האחרון לאי של שפיות, כשרוב חלקי הארץ – צפון, דרום ומרכז, מטווחים ללא הרף. ואם כבר ירושלים, אז ברור ששילבנו ביקור בבניין החדש והמרשים של הספרייה הלאומית, עליו שמענו גדולות ונצורות. כיוון שאנחנו לא מאלו שמתכננים מראש במיוחד, כמובן שכשניסינו להזמין כרטיסים לסיור מודרך בספרייה, הם כבר אזלו מזמן לאותו יום. החלטנו פשוט להיכנס, לשוטט בעצמנו, ללא הדרכה, ולפחות לחוות את המקום.

קיבלנו כרטיסי כניסה חינמיים לא מסיבה טובה. על פי הוראות שעת חירום, האוספים החשובים במוזיאונים בישראל, מורדים למחסנים מחשש שייפגעו בעת מלחמה. אני לא יודעת בדיוק מה היו השיקולים של אוצרי התערוכה "אוצר מילים" אילו פריטים להטמין במחסן ואילו להשאיר בחלל התערוכה באולם דווידסון. אני רק יכולה לספר שלראות ויטרינות ריקות, בהן היו עד לפני כמה שעות או ימים, כתבי יד נדירים ועוד אוצרות תרבות יהודיים וישראליים, הוא מחזה לא נעים, שצובט את הלב.

חלל התערוכה הגדול, ללא מחיצות הפרדה, הוא בכוונה אולם מוחשך, עם תאורה נמוכה, כדי לשמור על הכתבים העתיקים, הרגישים לאור וללחות. צעדתי בו בתחושה מעט סוריאליסטית. גיששתי את דרכי אל הוויטרינות, קוראת את השלט המסביר מהו המוצג, ואחרי לחיצה על כפתור, חיכיתי שתישלף המגירה והמגילה העתיקה, או כתב היד הנדיר, יצאו אליי. בחלק מהפעמים זה אכן קרה וברבים אחרים – ניבטה אליי מגירה ריקה. גם בספרייה הלאומית, בחלל השקט, התרבותי והאמנותי הזה, שבאנו להתנחם קצת בתוכו – מהדהדת המלחמה.

בתערוכה "אוצר מילים" מוצגים בדרך כלל כתבים מכוננים מארון הספרים היהודי, האסלאמי והנוצרי; "הגדות פסח" מהימים ההם ומהזמן הזה; סיפור המצאת "האלף-בית" העברי והערבי והתגלמותם ככתב במשך הדורות; מכתבים וטיוטות של סופרים ישראלים ידועים ועוד. הנה כמה מהמוצגים: התלמוד המודפס הראשון מוונציה, קוראן נדיר מהמאה התשיעית, יצירות ספרות בכתב יד אותנטי של הרב קוק, ש"י עגנון, נעמי שמר, חנה סנש ועוד אנשי רוח ידועים, וגם קערות מאגיות לגירוש שדים שקוסמות מבבל רשמו על גבן באות עברית השבעות מאיימות לפני 1500 שנה.

התנצלות המחבר

למרות החוויה החלקית, רציתי לספר על פריט אחד, ששבה את ליבי במיוחד. הצלחתי לחזות בו בעיניי, למרות שמדובר בעותק יחיד, מקורי ונדיר מאד - פירוש המשנה של הרמב"ם בכתב ידו, אותו כתב בשנות מסעותיו באזור הים התיכון.

רבי משה בן מימון (הרמב"ם) נולד בקורדובה שבספרד במאה ה-12 אבל נאלץ להימלט משם עם משפחתו בגלל עליית המוואחידון ('המייחדים', כלומר מייחדי האל), תנועה מוסלמית קיצונית. בני המשפחה התיישבו במרוקו, אבל כעבור כמה שנים הוא נאלץ שוב לברוח ונדד ממרוקו לארץ ישראל. בארץ שהה הרמב"ם חמישה חודשים, עד שעזב והשתקע ביעדו הסופי – פוּסְטָאט, כיום קהיר שבמצרים. הוא החל לכתוב את כתב היד של פירוש המשנה במרוקו בשנת 1161 וסיים אותו במצרים כעבור שבע שנים. הוא היה בן 30 בלבד.
פירוש המשנה של הרמב"ם, שנכתב בערבית יהודית, נחשב ליצירה הספרותית הגדולה הראשונה שכתב. הוא המשיך לתקן את פירושו כל ימי חייו, אולם השלמת פירוש המשנה מסמנת, מבחינת תולדותיו, את הפיכתו למנהיג מוכר וידוע של יהודי מצרים בפרט, ושל יהודי המזרח בכלל.

בפתח הפירוש כתב הרמב"ם בענווה רבה, ובלשון רבים: "כבר השלמנו חיבור זה כפי שייעדנו, והנני מבקשו יתעלה ומתחנן לפניו שיצילני משגיאות. ומי שימצא בו מקום פקפוק או שנראה לו בפירוש הלכה מן ההלכות באור טוב ממה שבארתי יעיר על כך וידינני לזכות, כי מה שהטלתי על עצמי בזה אינו מעט ולא ביצועו קל אצל בעל צדק וחוש הבחנה טוב. ובפרט בהיות ליבי טרוד לעתים קרובות בפגעי הזמן... יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעות בדרכים, ומהם ענינים רשמתים בהיותי על גבי האניות בים הגדול" (מתוך: תרגום הרב קאפח).

כלומר, הרב והפילוסוף מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות (עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה"), טרח לכתוב התנצלות ולהתריע מראש כי עלולות להיות שגיאות בטקסט המונומנטלי שלו. ועוד הוסיף והסביר, כי ייתכן וטעה, משום שהכתיבה התבצעה תוך כדי נדודים, במסעות רגליים או ימיים, בתנאים לא תנאים. חשבתי על הסופרים המודרניים: האם מישהו מהם טורח לפרסם התנצלות מראש בפתח ספרו, על טעויות שעתידות להתגלות? האם מישהו מהם מתאמץ להסביר כיצד הרגיש או היכן היה כשכתב את מה שכתב, ולכן, יסלחו לו הקוראים אם טעה?!

אחרי יום מלא השראה בבירה, חזרנו הביתה. את פנינו קידמה אזעקה. רצנו למקלט. גם אנחנו, כמו הספרים הגנוזים בספרייה, התחבאנו למטה עד יעבור זעם.

‍