האם הקריירה שלנו שווה את המחיר שאנו משלמים?

בכל יום אנחנו פוגשים אותם – ממהרים ברחוב, מזיעים בבתי קפה מול לפטופים מבריקים, צועקים בטלפון על כישלון בעבודה. אנשים מהודרים שרצים כל הזמן, לא נושמים, לא פוסקים, לא מביטים ימינה או שמאלה. זה הקצב של החיים בעולם המודרני, היצרני: לקפוץ ממשימה למשימה, לבנות קריירה ולהתמוטט בסוף היום חסרי כוחות על הספה. ״אם אלו החיים, אז למה אנחנו לא שמחים?״ אנחנו שואלים את עצמנו ברגעים של הכרה צלולה. ובכן, העובדה שזוהי הנורמה המקובלת בעולם המערבי לא אומרת שזהו אורח חיים שבהכרח בריא וטוב לנו. למעשה, מחקרים חדשים שוב ושוב מזהירים מפני הסכנות הנפשיות של עומס היתר.

להתרחק מעצמנו

במסכת אבות נאמר: ״לא כל המרבה בסחורה מחכים״. הדגש כאן הוא על המילה ״מרבה״ –חשוב שאנשים יעסקו בעבודתם כדי להתפרנס בכבוד, בוודאי שחכמת היהדות מעודדת את זאת. אך כאשר מגזימים, כאשר העבודה, הישגים חיצוניים ורצון לקידום אישי הופכים למרכז החיים – אז זה נהיה מסוכן. הרמב״ם מפרש את הפסקה:״ואמרו שהתורה לא תמצא בבעלי הגאווה והגסות ולא בהולכי ארצות רחוקות״. למה הוא מתכוון בהולכי ארצות רחוקות? במובן המעשי והגשמי, הכוונה היא לכך שסוחרים היו מפליגים במשך חודשים ארוכים מחוץ לבית כדי לעסוק במסחרם. במובן העמוק והמהותי יותר, זהו תיאור של תנועה נפשית. העיסוק בדברים חיצוניים, במעמד ובהצלחה על פי הנורמות של החברה דומה לביקור בארץ רחוקה שהנופים שלה יפים ומהממים, אך הקשר האישי של האדם אליה הוא שטחי ביותר. אותו אדם, למעשה, מזניח את ״הארץ שלו״ – כלומר את עולמו הפנימי. הוא אינו מוצא פנאי להתבונן ולעסוק בחייו האישיים, בהוריו, באשתו, בילדיו – ולכן, לא משנה כמה הישגים חיצוניים הוא ישיג, הוא תמיד ירגיש חסר.

מנוחת השבת: תזכורת לאיזון בתוך המרוץ הפרודוקטיבי של העולם

 לפי חכמת היהדות, אחת מהמטרות של השבת היא לגרום לנו לחשוב על חיינו ולאזן אותם כראוי. רעיון זה נובע מהתיאור בבריאת העולם: במשך שישה ימים אלוהים ברא את הבריאה כולה, וביום השביעי ״שבת וינפש״. במהלך הקידוש בשישי בלילה, מצטטים את הפסוקים של בריאת העולם ואומרים שהשבת היא:״זכר למעשה בראשית״ – כלומר יום שנועד להזכיר לנו שמנוחה חלק מהותי ממחזור החיים, דפוס שמוטמע עמוק בקיום עצמו. החיים כולם מורכבים מתנועות מנוגדות: התקדמות ועצירה, עבודה ומנוחה, ניצול אנרגיה וחידוש כוחות, מרדף אחרי הישגים והפסקה כדי להעריך את מה שכבר זכינו לו. בעולם שבו קל לטבוע בעבודה בלתי נגמרת, חכמת היהדות מציבה את השבת כתזכורת לערכה של המנוחה.

להיכנס לפרופורציות – לא רק בשביל עצמנו

לא פחות משקדחת הקריירה משפיעה על מצבנו הנפשי והפיזי, היא משפיעה גם על האנשים היקרים לנו ביותר. התלמוד (כתובות, בבלי) מספר על רב רחומי, אדם שהקדיש את חייו ללימוד תורה יומם ולילה. אשתו תמכה בו גם כשהעביר חודשים ארוכים בבית המדרש, והם סיכמו ביניהם שהוא יחזור לבית בערב יום כיפור. והנה, הגיע יום כיפור - ורב רחומי  היה כל כך שקוע בלימודיו שהוא שכח מההבטחה שלו ונשאר בבית המדרש. ״הֲוָה מְסַכְּיָא דְּבֵיתְהוּ (= אשתו ציפתה לו ואמרה בליבה): הַשְׁתָּא אָתֵי, הַשְׁתָּא אָתֵי (עכשיו הוא בא... עכשיו הוא בא...). לָא אֲתָא (= אולם כמה שהיא חיכתה – הוא לא הגיע). חֲלַשׁ דַּעְתַּהּ, אַחִית דִּמְעֲתָא מֵעֵינַהּ (= אשתו הצטערה מאוד וירדה דמעה מעיניה). הֲוָה יָתֵיב בְּאִיגָּרָא, אִפְּחִית אִיגָּרָא מִתּוּתֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ (= ״ רב רחומי ישב על הגג באותה שעה, והגג התפרק ורב רחומי נפל ומת). נראה שהמסר של הסיפור הוא שאפילו לימוד תורה, שיש לו חשיבות מרכזית בחכמת היהדות, מאבד מערכו כאשר האדם שעוסק בו נוהג בעיוורון וחוסר רגישות כלפי האנשים הסובבים אותו והצרכים שלהם.

הדרך לאיזון פנימי: לחשב מחדש את הנתיב

בסופו של דבר, חכמת היהדות מזמינה אותנו לעצור ולשאול – איך היינו רוצים שחיינו ייראו? האם אנחנו באמת מנווטים את חיינו או רק נסחפים בזרם? אין סיבה שהמרדף אחר הישגים יגיע על חשבון השלווה הפנימית, הבריאות או מערכות היחסים שלנו. אולי אם נשכיל לשאול את השאלות הנכונות ונזכור את חשיבות המנוחה והאיזון, נגלה שאפשר לשלב בין הצלחה אישית להגשמה פנימית, בלי שאחת תבוא על חשבון השנייה.