זוג צעיר ויפה חי בפרברים בעושר ובלי אושר. מה ניתן ללמוד מ'חלון פנורמי'?

הכריכה האחורית של הספר "חלון פנורמי" – ספרו הגדול של ריצ'רד ייטס – מתארת את קווי העלילה כך:

פרנק ואֵייפְּריל וילֶר, זוג צעיר ויפה-תואר עם שני ילדים קטנים ויפי-תואר, מגשימים את חלום הפרוורים האמריקני וקונים לעצמם בית צמוד-קרקע נאה עם חלון פנורמי בחזיתו. אבל החלום הוא רק חלום, ופרנק ואייפריל לא מצליחים להיות מאושרים. להפך, ככל שהם משתדלים יותר – מארחים חברים, מקדישים לעצמם לילות אינטימיים, מטפחים את הגינה – כך גדֵלה מועקת הריקנות.

ייטס, אחד מגדולי הסופרים האמריקאים במאה ה-20, לקח על עצמו את המשימה הכה אהובה על סופרים אמריקאים בני המאה ה-20: לתאר את תחושת חוסר התוחלת, הזיוף והריקנות שפוקדת את אנשי המעמד הבינוני בפרוורי ארה"ב, כמו גם במערב כולו. מה שמשתקף מהחלון הפנורמי הוא בדיוק מה שמופיע על הכריכה האחורית שלו: דימוי חלול של אושר.

"הזוג וילר" ממשיכה הכריכה האחורית לספר לקורא המתעניין בספר,  "הוא מראה מכאיבה ואכזרית לתמצית חייהם של זוגות רבים בעולם השפע המודרני, שבו שולטים השעמום, ההונאה העצמית, וכמובן – החיוך הגדול כלפי חוץ". ולסיום, כדי לעודד את הלקוח העומד בחנות ומתלבט האם לרכוש ספר כה מדכא , שאולי עשוי להזכיר גם לו, עד כמה החיים שלו הם רק דימוי ריק של אושר, מבטיחה הכריכה האחורית מעט דרמה שתתפרץ לתוך אותה אפרורית פרוורית חסרת חיים: "המתח שבו הם חיים מכאיב וטעון כל כך, שלקורא ברור שמשהו חייב לקרות". החלון הפנורמי עומד להתנפץ. משהו יקרה.

ייטס פרסם את הספר שלו בתחילת שנות ה-60, כאשר הזמן שבו מתרחשת העלילה היא אמצע שנות החמישים, שנים מספר לאחר סיום מלחמת העולם השניה. רבים יאמרו כי ספר זה, שמבטיח ש"משהו חייב לקרות" עם החיפוש הנואש אחר האושר של המעמד הבינוני בארה"ב, מטרים את מה שבאמת קרה בשנות השישים. הנוער מאס באותו חלום פרוורי והתחיל לחפש ריגושים אחרים, בדמות ניו-אייג', רוחניות, שלום עולמי ועוד ועוד.

באיחור אופנתי של 80 שנה,  גיליתי את ספרו של ייטס בשנה האחרונה, שלש דורות מאוחר יותר. כשקוראים היום את ייטס, ארה"ב השמרנית של שנות ה-50 נראית כמו חלום נוסטלגי. שמרנים בארה"ב מתרפקים על אותם שנים, וכשהם אומרים כי הם רוצים להחזיר את ארה"ב לתפארתה, לימי הזוהר שבהם האמריקאים עדיין היו יפים ואמיצים ולא מבולבלים, מסובכים ואכולי רגשות אשמה כמו שהם היום, הם מתכוונים לאותן שנים יפות אחרי המלחמה, בהן השפע זרם בכל פינה, הוליווד הייתה הוליווד, ואמריקה הייתה מילת קסם שכישפה את העולם כולו.

בימינו קל לזהות שמשהו אינו כשורה בעולם המערבי. לא צריך להיות מבקר תרבות מעמיק במיוחד כדי להבחין בכך שהחברה המערבית קצת ירדה מהפסים ואיזה נגיף טירוף משונה פוקד אותה. אך כשקוראים את ייטס, מבינים כי כבר אז, בשנות החמישים, ריצד מתחת לעור אותו נגיף אכזר שמטריף בימינו את דעתם של אמריקאים ולא אמריקאים כאחד. עינו החדה של ייטס זיהתה כבר אז את חוסר הנחת הפנימי שרחש מתחת למעטה המהוגן של החיים בפרוורים.

מהו אותו נגיף? מה היה חסר לפרנק ואיפריל וילר, שני בוגרי אוניברסיטאות יפים ומשכילים ונכונים שיש להם לכאורה כל מה שאדם יכול לבקש בעולם הזה? מה אכל אותם מבפנים והרס להם את החיים?

ממש בתחילת הספר, במערכה הראשונה, מופיעה איפריל וילר בתור שחקנית בתיאטרון חובבים – אירוע רב חשיבות שמניע את העלילה כולה. המשפט הראשון שהיא אומרת הוא ציטוט מתוך המחזה שאותו היא מציגה, היער המבועת, האומר: "לפעמים אני מרגישה כאילו אני נוצצת, ומתחשק לי לצאת ולעשות משהו לגמרי מטורף ונפלא...". וכמדומני שמשפט זה מתמצת את הסיפור כולו.

הסיפור של איפריל וילר, כמו סיפורם של כל אותם "זוגות רבים בעידן השפע המודרני" שסיפורה של איפריל הוא "מראה מכאיבה עבורם", כלשונה של הכריכה האחורית, הוא הסיפור של אלו שרואים באושר רגע חד-פעמי של הגשמה עצמית נוצצת, משהו "מטורף ונפלא" שיגרום להם לזהור כמו שחקן על הבמה, שיקרין לכל כיוון את החד-פעמיות המדהימה והמיוחדת שלהם. מודל זה של הגשמה עצמית, הוא הוא החיידק שאוכל להם את האושר הממשי מאד שלו הם זוכים בשפע, ומונע מהם לחוש סיפוק בחיים הטובים באמת שלהם זכו.

כשקראתי את סיפורה של איפריל וילר, האישה שהדבר שהורס לה את החיים הוא הרצון הנואש להיפטר מהילד שהרתה, שעלול לטעמה לאיים על הסיכוי האולטימטיבי שלה לאושר, לברוח מחיי הפרוורים המשעממים אל מימוש עצמי בפריז האמנותית, חשבתי על סיפור אחר שקראתי בימים האחרונים, סיפור מאד שונה והרבה יותר עתיק: הסיפור של רבקה.

בפרשת השבוע, שלא רק אני אלא כל עם ישראל קורא מידי שנה בעונה זו, מסופר סיפור של אישה אחרת, שעבורה, החיפוש אחר האושר לא היה מרדף אחר רגע שבו היא תרגיש "נוצצת" ותעשה משהו "מטורף ונפלא" אלא חיפוש מסוג שונה מאד. החיים של רבקה לא היו קלים. היא גדלה במשפחה עשירה ומבוססת, אבל התנתקה מהם בגיל צעיר והתחתנה עם דודן רחוק בשם יצחק. והבעיה המרכזית שהטרידה אותה לא הייתה מימוש עצמי אינדיבידואלי אלא העדר הילדים.

הדאגה לדור המשך היא תמה מרכזית מאד בספר בראשית. זהו החוט השוזר את סיפורה של שרה, רבקה ורחל יחד. שלשתן נאבקות ונלחמות כדי שיהיה להם ילד, דור המשך. הסיפור של ההגשמה עבורם אינו מתבטא ברגע נוצץ שלהן, אלא בכך שיהיה להן המשך, שהן יקחו חלק במשהו גדול יותר מהן, מתמשך, שיש לו עתיד, שהוא הולך לקראת ייעוד גדול יותר.

זוהי אולי אסוציאציה מוזרה, לעמת דמות ספרותית מרומן של המחצית השניה של המאה ה-20 עם אחת האמהות הקדומות של העם היהודי. אך דומני שהיא כן מספרת סיפור גדול יותר על המקורות של התרבות שלנו. הסיפור התנכ"י, היהודי, הוא סיפור של המשכיות, של נטילת חלק באירוע גדול ומשמעותי יותר, שבו האדם הפרטי אף אינו חי את הרגע, אלא תמיד במסע לקראת איזשהו עתיד מתוך איזשהו עבר. ההגשמה של האדם היא הגשמה בתוך סיפור תהליכי גדול יותר, שהוא נוטל בו חלק.

הסיפור על הריקנות הפרוורית הוא יותר מהכל סיפור של תלישות, של חוסר קשר למקום, לזמן, לעם, לקהילה, שלבסוף הופך לחוסר קשר למשפחה – לבעל, ואפילו לילדים ולפרי הבטן שאיפריל נושאת ברחמה. הסיפור של התורה, לעומת זאת, הוא סיפור של חיבור, של מסע ארוך ליצירת קשר לארץ, לעם, לאלוהים, ושאיפה מתמדת לקחת חלק, להקים משפחה, להביא ילדים – להיות חלק מהסיפור הגדול של הקיום, דרך החיבור לכל אותם עוגנים פרטיקולריים של משפחה וקהילה ועם ואמונה.