״מבול״ – מה אביתר בנאי מלמד אותנו באלבומו החדש על חיפוש עצמי?

גם המעריצים הנלהבים ביותר של אביתר בנאי לא יכלו לדמיין שאמן בשנות ה-50 לחייו מסוגל להמשיך להתעלות על עצמו כמו שהוא הצליח באלבום החדש. ״שיחות שלום״ מציג צד לא מוכר בנפשו של האמן: פראי יותר, משוחרר יותר, כל כך שונה ורחוק – ועם זאת אמיתי ואותנטי יותר מאי פעם. שנים לאחר שהחליט לחזור בתשובה ושינה את אורח חייו, בנאי חוזר באלבום הזה לילדות, למי שהוא היה פעם, ומדגיש שלמרות הכל – הגרעין שלו תמיד נשאר. התהליך הזה נכתב בצורה נוגעת ללב בשיר ״מבול״, שככה הוא נפתח: ״אדם מבקש אהבה ובעצם את עצמו הוא מבקש/ מבקש את אלוהיו ובעצם מבקש את עצמו/ על כפות המנעול, דופק על הלב, על לבו הוא דופק/ זר לעצמו, זה מוזר, אל עצמו הוא מבקש להיכנס״.

בשפה של חכמת היהדות, התהליך שבנאי מתאר נקרא ״תשובה״. תשובה איננה פתרון ברור וקבוע כמו במתמטיקה - תשובה היא תנועה של שיבה הביתה, למקום הכי עמוק ופנימי – למעמקי הנפש והנשמה. כמו שבשיח הציבורי המילה תשובה קיבלה גוון דתי שטחי בלבד, כך גם המילה ״חטא״ יצאה מההקשר העמוק שלה. המילה "חטא" היא מלשון ״החטאה״, כלומר פספוס ואובדן דרך. חטאים הם מעשים שגורמים לתנועה שבה אדם מתרחק מעצמו, מהגרעין הטוב שלו, נהיה זר ומנוכר לעצמו, עד שיום אחד הוא מתעורר עם תחושת דיכאון ומבין שהוא גם איבד את האהבה שלו לעצמו. לכן הבית שכתב בנאי כל כך מבריק, ״אדם מבקש אהבה ובעצם את עצמו הוא מבקש״. כדי שלאדם תהיה אהבה, הוא צריך קודם כל ללמוד להכיר ולאהוב את עצמו, את היסוד הטוב המוטמן בתוכו.

וכך בנאי מרומם אותנו לפזמון: ״לפעמים אדם הולך לאיבוד ברצונם של אחרים/ כי הים יש לו גבול, קו השמיים צלול, ליבו של אדם מבול״. אולי התנופה המוזיקלית המרוממת של הפזמון רומזת לנו שכאן נמצאת ההתמודדות האמיתית. בכל אדם קיים מצפן פנימי שמצביע על הדרך האישית והייחודית לו. המצפן הזה קורא בעדינות, הוא דורש הקשבה עמוקה. אך ההמולה שמחוץ לנו רועשת ומסיחה את הדעת – דיבורים ודעות של אחרים, עצות מלאות ביטחון, נורמות חברתיות מקובלות ושיפוטיות מצד הסובבים אותנו. כל אלו מושכים אותנו לכיוונים שונים, גורמים לנו להזניח את קולו השקט של הרצון העמוק שלנו, לפעמים מבלי שאנחנו אפילו מכירים אותו. כך אנשים הולכים לאיבוד, ולפעמים הם מתעוררים אחרי עשרות שנים ומתחרטים על העבר שלהם.

יש דמיון בין הפזמון הזה לבין המאמר ממסכת אבות: ״בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ (= בטל את הרצון שלך לפני רצונו של אלוהים) כדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ״. המאבק בין ״רצונך״ לבין ״רצונו״ של אלוהים הוא בעצם מאבק פנימי של אדם כנגד עצמו – האם הרצון השטחי שלו ינצח, או הרצון העמוק שעליו מצביע המצפן ינצח? כאשר אדם רוצה ללכת בדרך מסוימת, אך הוא מפחד בגלל סיבות חיצוניות כמו שיפוטיות של החברה סביבו, מתחילות להסתובב במוחו מחשבות שמתנגדות לרצונו העמוק ומנסות לשכנע אותו לא ללכת. אולם, אם למרות הלחץ הזה, הרצון הפנימי של האדם מנצח – כל הרצונות האחרים ״יתבטלו״ מפני רצונו והוא ילך בדרך אותנטית שתספק אותו באמת.

״אדם מבקש אהבה מטורף כשהיא ממנו חומקת/  נבהל ונסגר מתעייף ונרדם בחלוף השנים /אם הוא בז לעצמו כל שכן שיבוז לזו שאכפת לה/ מתקרב לרחוקים ומרחיק את מי שקרוב״. זהו הבית השני והאחרון. בספר ויקרא כתוב: ״ואהבת לרעך כמוך״. כולם מכירים את הפסוק הזה, אך לא תמיד מתייחסים כראוי אל המילה האחרונה שבביטוי – ״כמוך״. אדם חייב לאהוב את עצמו כדי שהוא יהיה מסוגל לאהוב אחרים. זה בדיוק המסר, שנראה שבנאי חווה אותו על בשרו, שבא לידי ביטוי במשפט ״אם הוא בז לעצמו כל שכן שיבוז לזו שאכפת לה״. במשפט שלאחריו נחשפת אמת כואבת ואישית: גם כשאדם רוצה לצאת לדרך משמעותית ולהעשיר את סביבתו, יש דרך נכונה לעשות זאת. לעיתים אנשים נרתמים למשימות גדולות ומשפיעות, מפיצים טוב וחסד, אך תוך כדי שוכחים את חייהם האישיים. הם משתמשים במשמעות הגדולה שבמעשיהם כהסחת דעת מהקשרים הקרובים אליהם, ולעיתים גם מהחיבור האישי לעצמם. ביהדות קיים עיקרון יסודי שנקרא ״עניי עירך קודמים״. כמו שאהבה עצמית היא תנאי לאהבת אחרים, כך גם יציבות פנימית היא הכרחית כדי לדאוג לזולת. עליך קודם לבסס את עצמך, ואז לפנות לעזור לסביבה הקרובה שלך – למשפחה ולקהילה. העולם בנוי במעגלים, וכל מעגל גדול תלוי ביציבות המעגלים הקטנים יותר. מהפרט, דרך המשפחה, הקהילה, המדינה – יציבותם של המעגלים הקטנים יוצרת את היציבות של העולם כולו.

״ואור נכנס לחדר״. כך, לאחר שהוא חוזר שוב על הפזמון,  בנאי מסיים בציור שממלא את המסע הכואב הזה בתקווה. אולי המשפט הזה הוא התיאור הכי תמציתי לתשובה. לא משנה כמה הלכת לאיבוד - אף פעם לא מאוחר מדי להאיר את החדר ושוב לגלות את עצמך.