איך נרצה שיתייחסו אלינו כשנהיה קשישים?

מה מפחיד לפעמים בקשישים?

טוב, כל מיני דברים. חבר סיפר לי פעם על זקן חביב מבית הכנסת שלו, שנוהג מידי פעם להוציא את השיניים התותבות שלו, ולחייך חיוך חסר שיניים לילדים המבועתים שבסביבתו. נו, כל אחד והתחביבים שלו.

אבל זו עלולה להיות חוויה לא פשוטה, כשבשלב מסויים בחיים נקלטת אצלינו פתאום ההבנה המחרידה, שכשזקנים אומרים שהיה "על הכיפאק", או שהיו שם "חבריא אחד אחד" - מבחינתם זה אשכרה דיבור "גזעי", ממש שיא ה"מודה" (ולך תסביר להם ש"גזעי" ו"מודה" הן מילים שכבר מזמן לא ב"מודה").

או אז, לא נותר לנו אלא לעמוד זקופים אל מול העולם האכזר, ולהכריז באובר-דרמטיות:

הו לא.

כאילו, מה, אתם רוצים לומר לי שגם הנכדים שלנו הולכים להסתכל עלינו ככה? שיש מצב שבעוד כמה שנים, כשאנחנו נקרא למישהו "אחי", זה ישמע כמו קשיש שצועק "חביבי"? שכשנספר שמישהו היה קורע מצחוק, הצעירים יגחכו כאילו סיפרנו על הפושטק שעשה קונצים? שאשכרה גם הסלנג שלנו יהיה בעוד כמה שנים ענתיקה?

ומה לגבי תחומים אחרים, מלבד השפה? האם גם אנחנו נהיה טכנופובים, כמו קשישים שמנסים ללחוץ בכוח על מסך הטאצ' כדי שהפלאפון יעבוד טוב יותר? האם גם אנחנו נגיע לשלב מסויים בחיים, שבו לפעמים המילה "טאקט" קצת מאבדת את הרלוונטיות שלה, ושכבר אין לנו "טאבו" ודברים שאסור לומר? האם ביום מן הימים פשוט נקום לנו בבוקר, ונחוש לפתע דחף לא מוסבר לצבוע את השיער בסגול, לשתות סודה ולהאכיל יונים?

פערי הדורות

ואולי בכל זאת כן יהיו הבדלים בינינו ובין הדור המזדקן של היום, ולא הכל עניין של גיל ותקופה בחיים. כך לדוגמא, אם בדור הסבים והסבתות שלנו, רבים מהם עלו לארץ מכל העולם, ואם לא הם אז הוריהם, מעניין עד כמה תשפיע העובדה שבעוד כמה עשרות שנים כנראה שגם הקשישים בארץ יהיו ברובם "צברים" ותוצרי התרבות הישראלית. יתכן למשל, שאם הסלנג של פעם הושפע מהיידיש, הערבית ושפות אחרות שהביאו איתם העולים מחו"ל, הסלנג הישראלי יהיה כבר דומה יותר לזה של היום, ואולי הבדלי השפה יהיו פחות משמעותיים.

ומה בדבר היחס לטכנולוגיה? גם פה השאלה מעניינת. האם עצם העובדה שאנחנו התרגלנו מילדות לעולם שהוא כבר הרבה יותר אלקטרוני מאשר מכני, עולם שבו לא קיים בהכרח יחס בין הכוח שאני מפעיל ובין הפעולה של המכשיר, ובכלל העובדה שהתרגלנו לעולם וירטואלי המתרחש במסך שמולי - תהפוך את ההסתגלות שלנו לטכנולוגיה עתידית לפשוטה יותר? או שמא, אין איזה שינוי בינארי בין עולם טכני לוירטואלי, וגם בעתיד יהיו שינויים דרסטיים שישנו את כל אופי החשיבה לדברים שאנו בכלל לא מעלים בדעתנו?

איך אומרים האזרחים הותיקים? ימים יגידו.

גם לגבי הרגישות, יתכן שיהיה איזה שוני. מלבד ה"פאדיחות" הנובעות מאלצהיימר או בלבול וחוסר מודעות לסביבה שלעיתים מתפתחים בגיל מאוחר, אולי עצם זה שאנחנו גדלים לתוך סביבה שלכאורה רגישה יותר מאשר בעבר לדיבור, לפגיעה באחר, לסובייקטיביות ולייחודיות של כל אדם ולערכים נוספים כגון אלו - כבר יבטיח איזה שינוי. גם כאן, קל לטעון זאת עכשיו, אבל נחיה ונראה.

ומה לגבי השיער הסגול והתחביבים המוזרים? טוב, פה אני כבר מרים ידיים. אם מישהו רואה באופק פתרון, שיעדכן אותנו בבקשה בדחיפות, תודה.

אבל נו שוין, איך אומרים, מה שיהיה, יהיה בוודאי בומבה, לגמרי סוף הדרך, אה חבר'ה-לייצים?

להעריך את חוכמת החיים

ואחרי כל זה, בנימה מעט יותר רצינית:

בעולם שלנו כיום, מקובל לומר ש"העולם שייך לצעירים", ונדמה לפעמים שאנשים מבוגרים אינם רלוונטיים.

אבל האם באמת זה המצב?

היהדות טוענת אחרת. אחת המצוות בתורה היא: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן". כלומר – יש לכבד אנשים מבוגרים, ואף לקום לכבודם.

מדוע?

התלמוד מסביר כי המילה "זקן" ביהדות רומזת למילים "זה שקנה חכמה".

חוכמת חיים וניסיון, אלו דברים שלא מוערכים מספיק בעולם המהיר והטכנולוגי שלנו.

נכון, יש באנשים מבוגרים משהו פחות "מגניב" לפעמים, והם מן הסתם פחות מעודכנים בכל החידושים הטכנולוגיים או הנורמות החברתיות העכשוויות. ונכון, בשלב מסויים בחיים עלולות להיפגע לפעמים גם הבריאות, צלילות הדעת או הזיכרון.

אבל אחרי כל זה, יש לחוכמת החיים ולנסיון המצטבר עם השנים מקום חשוב ביותר, לא משנה באיזה תקופה אנו חיים.

יש דברים שאינם משתנים: הטבע האנושי, היחסים בין בני האדם, הרגשות שלנו ותפיסות העולם שלנו. אם רק נדע להעריך מעט יותר את המבוגרים שחיים סביבנו, להקשיב להם וללמוד מהם, ולכבד אנשים שעברו הרבה וראו הרבה בחייהם – גם אנחנו וגם הם נצא נשכרים וחכמים יותר.