למה כדאי לפנות זמן לנפש: שיעור שלמדתי בדרך הקשה

השנה התפרצה כמו רכבת הרים ללא מעצורים. אחרי שנים מחוץ למסגרות תובעניות, התחלתי לימודי משפטים. ידעתי שזה לא יהיה קל, אך שום דבר לא הכין אותי למבול של מטלות וחומרי קריאה שהשתלט בבת אחת על היומיום שלי. מחשבות על העתיד התחילו להתנפל עליי – איך אשתי ואני נצליח ללהטט בין כל הדברים שיש לנו בחיים? איך אפשר להיות גם פנויים ושמחים, וגם להתפרנס וגם ללמוד תואר תובעני במקביל? המחשבות המטרידות גרמו לי לגבש אסטרטגיה: אני הולך לנהל לו״ז מתוקתק, לעבוד כמו חמור ולהצליח לעשות הכל. הרגשתי כמו בית חרושת מהלך – עובד, לומד, מכין שיעורי בית, ובין לבין מתחיל גם קורס כתיבה שיווקית.

בהתחלה הרגשתי שיש סיכוי שזה יצליח: עבדתי בלי הפסקה, הספקתי הכול, ואפילו הרגשתי גאווה במה שהשגתי. אבל לאט לאט, משהו בי כבה. שמחת החיים התחלפה בעייפות עמוקה. כל יום הפך למרוץ מטלות, והתחלתי לתהות: האם זו הדרך שבה אני רוצה לחיות? אחרי שבועיים נפל לי האסימון שהמאמץ הבלתי פוסק גרם לי ללכת לאיבוד. באותו רגע הבנתי שאני חייב להאט.

אין שום דבר שלילי בעומס המשימות שלי: חשוב חשוב להתפתח ולתכנן את העתיד. אך כאשר אנחנו שוכחים מההווה, כאשר אנחנו רק עוסקים בלבנות ובלעבוד בלי הפסקה  אנחנו נכנסים ללופ אבסורדי - שהרי בשביל מה אנחנו עובדים אם לא בשביל לחיות, להיות טובים לאנשים הקרובים לנו, ולטעום מהפירות של העבודה הקשה שלנו? מה הטעם בכל החריצות הזאת אם אנחנו לא עוצרים לרגע ליהנות מהרגעים הקטנים שממלאים את הלב?

השינוי לא היה פשוט. בראשי עדיין ריחפה תחושת דחיפות: ״אם לא אעבוד עכשיו, מה יהיה מחר?״ - אבל בכל פעם שהמחשבה הזאת עלתה הזכרתי לעצמי שזאת לא הדרך שבה אני רוצה לחיות. החיים שאני רוצה לחיות הם לא מרוץ ספרינט מלחיץ אלא טיול ארוך, מלא עצירות לנוף, צחוק ומנוחה. בדיוק כמו בטיול, גם בחיים צריך לדעת  שיש זמן לכל דבר – לפעמים צריך ללכת מהר, אך אסור לשכוח לעצור ולנשום כשמתעייפים.

איך לא הולכים לאיבוד?

זהו טבע האדם: כשהגבולות שלנו לא מספיק ברורים אנחנו נסחפים והולכים לאיבוד. אי אפשר להימנע מלטעות - אך מה שכן אפשר לעשות זה לדאוג להכין מפה מראש, שתמיד נוכל לשלוף אותה כדי למצוא את הדרך חזרה. המפה שלנו, לפי חכמת היהדות, נקראת - ״דעת״, והיא נותנת לנו את היכולת להבדיל בין דברים שונים בתוך החיים: בין טוב לרע, בין דברים שבריאים לנו לבין דברים שמרעילים אותנו, ומה המינון הנכון לכל דבר ודבר.

החשיבות של הדעת בולטת במיוחד כשמסתכלים על המבנה של תפילת העמידה, שהיא התפילה העיקרית בחכמת היהדות. התפילה מחולקת לשלושה חלקים - הברכות הראשונות הן ברכות ״שבח״, הברכות האמצעיות נקראות ברכות ״בקשה״, והברכות האחרונות נקראות ברכות ״הודאה״. המבנה של התפילה מייצג את האיזון שבין הרצון לתכנן את העתיד לבין היכולת לעצור ולהודות על ההווה. ברכות ״הבקשה״ מבטאות את הרצון לשנות את המציאות ולא מסתפקות במה שכבר קיים, אך הברכות הראשונות והאחרונות, ברכות השבח וההודאה, מזכירות לנו את היופי של מה שכבר יש לנו, את המתנות שכבר קיבלנו, והן קוראות לנו לשהות עם ההודיה הזאת לפני שאנחנו ממשיכים הלאה.

הבקשה הראשונה מברכות הבקשה היא ברכת ״חונן הדעת״ - ברכה שבה אנחנו מבקשים שנזכה ל- ״דעת״. בלי דעת, רומזת לנו חכמת היהדות, אי אפשר לשמור על איזון בתוך המבנה המורכב של ריצה ועצירה, בקשות והודיה, סיפוק ושאפתנות. גם המבנה של הזמן בחכמת היהדות, נועד לשמור על האיזון הזה - ״שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״. כמו שהשבת היא מצווה לפי חכמת היהדות, כדי שנוכל לנוח ולהשיב את הבריאות והכוחות הנפשיים שלנו, כך גם ששת ימי העבודה הן מצווה - כדי שנוכל להתקדם ולשפר את העולם. אם נאבד את האיזון, עבודת הפרך עלולה לבלוע את המנוחה, או שעצלנות ופאסיביות יעצרו אותנו מלהתקדם. לכן, כאשר השבת מסתיימת, אנחנו מוסיפים עוד מילים לברכה של ״חונן הדעת״ ומברכים על כך שניתנה לנו היכולת להבדיל: ״בין יום השביעי לששת ימי המעשה״.

זמן לנפש – הרגע שבו החלטתי לעשות שינוי

ההבנה הזאת הביאה אותי להחלטה: לפנות בכל יום זמן לנפש. בדיוק כמו שהשבת מפרידה בין ששת ימי העבודה, כך גם בשגרה היומית שלי קבעתי לעצמי שעה של עצירה יזומה. בכל יום החל מהשעה שבע בערב, לא משנה כמה מטלות יש לי, אני עוצר את המטלות. את הזמן הזה אני מקדיש לדברים שממלאים אותי. בהתחלה חוויתי תחושה מוזרה בשעה הזו. המחשבה על המשימות שממתינות לא נעלמה מיד. אבל ככל שהתמדתי, הרגשתי איך השעה הזו מחייה אותי. במקום להיגרר עייף למיטה, מצאתי את עצמי מסיים את היום באנרגיות טובות, ואפילו בהתרגשות וציפייה לקראת היום הבא. מאז אני מתחיל כל בוקר בהודיה על המפה שקיבלתי – על ה״דעת״ שמלמדת אותי לפנות זמן לנפש, לקחת הפסקה, לא לשכוח את המטרה האמיתית שמאחורי כל העשייה.