האם יש לנו סיכוי להציל את כדור הארץ, ולעצור את ההתחממות הגלובאלית?

אפשר רק לקוות שלא תכננתם נופש באיטליה בדיוק השבוע. עם כל הכבוד לפלאיה של רומא וקסמיה של מילאנו, מי בדיוק רוצה לצאת מהחום המזרח תיכוני של יולי-אוגוסט בישראל רק כדי לנחות לתוך 50 מעלות הצלזיוס שנמדדו באיטליה השבוע?

ואיטליה, כמובן, אינה לבד. משורה ארוכה של מדינות אירופאיות מגיעים דיווחים על שריפות, אשפוזים בגלל החום, ומזג אוויר חסר תקדים. כתבים מהאיזור מספרים על הקשר לשינוי האקלים הגלובלי, ובקולם השלמה. אם אתם לא גרטה טונברי, סיכוי טוב שגם אתם כבר התייאשתם מהחזרת הגלגל לאחור.

כשאלוהים ברא את האדם, מספר המדרש, שהראה לו את כל העולם שברא למענו ואמר לו כך:

"ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי - שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה).

היהדות עומדת על גודל האחריות שיש לאדם כלפי הפלנטה הזו, שאין מי שיתקן את מה שהוא מחריב. היא מורה לאדם להימנע מכל השחתה שלא לצורך, ואפילו דברים קטנים, כמו העץ שבגנו והבגדים שבארונו. היא מורה לבני אדם שעליהם להרגיש את עצמם, מבחינה מסוימת, כמו "גרים" על הארץ, כמו אנשים שקיבלו אותה בהשאלה כדי להנות ממנה לתקופת חייהם, ועליהם לשמור עליה ולהנחיל אותה לדורות הבאים טובה וראויה כמו שקיבלוה.

אפשר להבין כיצד ניתן ליישם את העקרון הזה כשמדובר בשימור של אזור קטן, של עיר, כפר או יער. אבל כשאנו עוסקים בתופעה עולמית, כמו ההתחממות הגלובאלית, האם יש סיכוי שכלל המדינות ישתפו פעולה כדי למנוע את האסון מראש?

לכל מדינה יש את האינטרסים הכלכליים קצרי הטווח שלה, האם אפשר לצפות שמי מהן תגביל את הצמיחה שלה לטובת מטרה כזו רחוקה ומופשטת, שתורגש רק לאחר זמן ארוך? כינוס אחר כינוס שלא מתקבלות בו החלטות, נאום אחר נאום שלא באים לידי ביטוי בעולם המעשה, ולאחרונה גם מנהיגים של מדינות חזקות שמתכחשים לעצם הבעיה, עשויים להביא לייאוש גמור. אבל, מבט קצר להיסטוריה הקרובה נותן תקווה שיש לזה סיכוי.

לאן נעלם החור באוזון?

מי שלא צעיר מדי זוכר עדיין את האיומים החוזרים ונשנים על החור באוזון, שהתרחבותו הייתה עשויה להביא אסון על כולנו. שכבת האוזון המגנה על כדור הארץ הייתה תחת תקיפה של כימיקלים מתוצרת אדם, והפגיעה הזו איימה על יסוד החיים שבפלנטה הזו. אבל, האיום הצטמצם מאד בשנים האחרונות, וכמעט שהפסקנו לשמוע כל דיווח על כך. איך זה קרה?

גילוי האיום הזה החל בתצפית מקרית של מדענים באמצע שנות ה-70, והניע סיפור של גילוי מדעי ושל עולם שהתאחד כדי לטפל במשבר סביבתי. הכל התחיל בעבודתם של שני כימאים, מריו מולינה ושרווד רולנד, שחקרו את ההשפעות של כימיקלים מעשה ידי אדם על האטמוספירה של כדור הארץ. ב-1974 הם גילו תגלית מדהימה: קבוצת כימיקלים בשם CFCs (או גזי פריאון בקיצור), שהיו בשימוש נרחב במגוון תעשיות, פגעו בשכבת האוזון, מגן חיוני בסטרטוספירה של כדור הארץ, שכבה המגנה מפני קרינה אולטרה סגולה מזיקה.

בתחילה, הממצאים שלהם נתקלו בספקנות ובהתנגדות מצד התעשייה שמשתמשת ברכיבים אלו, שטענה כי אין כל נזק ב־CFCs. אבל, מולינה ורולנד התמידו בעמדתם, ובשנת 1985 הוענק להם פרס נובל בכימיה על עבודתם. הממצאים שלהם אושרו על ידי מדענים ברחבי העולם, ואנשים החלו להתייחס ברצינות לאיומים שלהם. בשנת 1987 נחתם 'הסכם מונטריאול' - הסכם בינלאומי להפסקת ייצור ושימוש ב-CFC וחומרים אחרים המדלדלים את האוזון. זה היה רגע של שיתוף פעולה גלובלי חסר תקדים, עם מדינות מכל העולם שעבדו יחד כדי להגן על שכבת האוזון. וזה עבד. מאז החתימה על פרוטוקול מונטריאול, ייצור החומרים המדלדלים אוזון הצטמצם ביותר מ-98%, ושכבת האוזון החלה אט אט להתאושש.

אמנם הסיפור של שכבת האוזון עדיין לא הסתיים, ועוד יש עבודה לעשות כדי לשקם את המגן החיוני הזה ששומר על החיים בכדור הארץ מקרינה מזיקה, אבל הוא נותן לנו את התקווה שהאפשרות של שיתוף פעולה גלובלי קיימת, ושהדאגה לעתיד כדור הארץ בטווח הארוך עשויה לגבור על חשבונות מדיניים וכלכליים קצרי טווח.