למה רמי מבזבז את הזמן שלו במשחקי מחשב, אם אח"כ הוא שונא את עצמו?

"למה, בעצם, אתה מרגיש שאתה לא עושה כלום?", שאלתי את רמי.

"זה לא מסובך", חייך במרירות, "כי אני באמת לא עושה כלום".

הבטתי בו. "אבל אתה משקיע שעות בעבודה על המחשב, לא?".

הוא הנהן ועצם לרגע את עיניו. "אני משקיע שעות במחשב... אבל לא במה שאני אמור לעשות. אני לא מתקדם במילימטר בפרויקטים שלי. אני רק משחק במשחקי מחשב, בודק את המייל עשרות פעמים בשעה, משוטט ברשתות חברתיות ומנסה להשאיר את חותמי בעולם, בצורה לא כל כך מוצלחת, אם אתה כבר שואל".

הוא נאנח והמשיך: "האמת? אני לא מבין למה אני עושה את זה. כל יום מחדש אני ניגש למחשב בכוחות מחודשים, שותה אספרסו כפול, אוכל קרואסון שוקולד", הוא עצר לרגע וליטף מעט את בטנו שתפחה בשנה האחרונה, "ומסתער על העבודה שלי. ואז, כעבור כמה שעות אני קולט שבכלל לא התקדמתי, חוץ מכמה פוסטים, משחק חדש שהורדתי, כמה מאות לייקים ותחושה של חורבן. בסוף היום אני זולל עוד איזה משהו וזוחל למיטה בייאוש". הוא הביט בי בעיניים כבויות. "בינינו?", נאנח, "אני לא מרגיש שיש לי הכוחות לעשות משהו בקשר לזה...".

למה רמי לא מצליח להיחלץ מהלולאה האינסופית שהוא תקוע בה? איך ייתכן שבכל יום מחדש הוא מנסה, ואז שוקע בתוך אותו ריטואל שגורם לו לשנוא את עצמו? את הפרט הזה הוא לא היה צריך לציין. כשאנחנו נכשלים שוב ושוב, אנחנו מאשימים את עצמנו ומרגישים "דפוקים". 'אני לא מצליח להשתנות', אנחנו יכולים להגיד. 'אין מה לעשות, אין לי כוח רצון כמו לכל מיני אנשים שאני מכיר שהשתנו, או כאלה ששמעתי עליהם'.

 בדרך כלל זוהי ספירלה שמתכנסת פנימה וכלפי מטה, והמצב הולך ומידרדר. עוד שעות ברשתות החברתיות, עוד משחקי מחשב במקום עבודה פרודוקטיבית, עוד זהות דמיונית ודמיונות שלא מקדמים אותנו לרצונות האמיתיים שלנו, לשאיפות שלנו.

כדי להשתחרר, אדם צריך להבין היכן הוא תקוע. במקרה של רמי, הוא תקוע במלכודת. מהי המלכודת? הרי הוא עצמאי, עובד מהבית, אפילו די מצליח, לפחות למי שמתבונן מהצד. אבל, הוא מרגיש כישלון, הוא מרגיש גמור. למה? התשובה מסתתרת בתוך המוח שלו. הגוף שלנו מפריש חומרים, חלקם הורמונים ומוליכים עצביים. אחד מהם הוא הדוֹפָּמין. חומר חשוב מאוד בגוף האנושי, שהגוף עצמו יכול לייצר. לדופמין קשורים הרבה מאוד תהליכים בגוף ובפרט במוח האדם.

אחת ההשפעות של הדופמין קשורה לתענוג ולהנעה (מוטיבציה). הדופמין קשור למנגנון הגמול: התאמצת? עכשיו תקבל גמול, תקבל עונג. אבל מה קורה אם אנחנו מקבלים את הגמול, את הדופמין, גם בלי קשר למאמץ?

בדיוק כפי שאפשר לשער – אנחנו מאבדים רצון, מאבדים גובה ומיקוד. אם נקבל אותו בלי כל קשר למעשינו, אותו החומר שאמור לעזור לנו ולדחוף אותנו לכיוונים טובים בחיים – יטשטש וירחיק אותנו ממטרותינו.

פעם שוחחתי עם אדם שמציל אלפי אנשים מהתמכרויות לתכנים לא ראויים ברשת האינטרנט. הוא הראה לי מחקרים על כך, שההתנהגות של המוח בתגובה לאותם התכנים, דומה להתנהגות המוח במצב של התמכרות לסמים הקשים ביותר. הוא הסביר לי על הפרשת הדופמין ותחושת הריגוש, שאינה קשורה לשום מאמץ קודם, ואינה מניעה את האדם לשום דבר טוב בחייו.

שון פארקר, אחד המייסדים של הרשת החברתית הגדולה בעולם, הודה שאחד העקרונות שהנחו את מייסדיה בעת שהקימו אותה, היה לצרוך כמה שיותר מתשומת הלב ומהזמן שלנו, ולא באמת לגרום לאחדות או לקשר בין בני אדם. הוא אמר, שכדי להצליח לעשות זאת, אדריכלי אותה רשת חברתית ניצלו "פִּרצה" במוח. בכל פעם שאדם רואה שלחצו לו "לייק" על פוסט שכתב – הוא מקבל מנת דופמין במוח. הגוף שלו מייצר לו "גמול". אותו מייסד אמנם פרש מאותה הרשת בשנת 2005, אך הנזקים וההשפעה של אותן רשתות ממשיכים ומעצבים מחדש את החיים שלנו.

ווֹלְפְרָם שולץ, אחד החוקרים המובילים בתחום הנוירו־טרנסמיטרים, ובפרט בחקר הדופמין, טוען, שכאשר אותם מנגנוני גמול פועלים בצורה לא מבוקרת, ולא קשורה לחיים הרגילים שלנו, אלא דרך אותן טכנולוגיות או חשיפה לריגוש – הם מביאים להתמכרות, ולא פחות חשוב מכך, הם גורמים לאיבוד או להחלשה של כוח הרצון.

מלכודת הדופמין מרחיקה אותנו מהרצונות שלנו, מחלישה את כוחנו ומטשטשת אותנו. לענייננו – ההתמכרות מרחיקה אותנו מלחיות כאן ועכשיו באמת, מלהיות נוכחים בחיינו.

אחת הסיבות שאנשים רבים ברחבי העולם מחפשים פתרונות שיחליפו את הטלפונים החכמים, או רוכשים לעצמם "טלפון טיפש" במקביל, היא העובדה שההתמכרות מרחיקה אותנו מקשר פשוט עם בני הבית הקרובים לנו והסובבים אותנו. עד כמה זה חמור ולאן זה יכול להגיע? בניסוי מפורסם בתחום הפסיכולוגיה חיברו עכברים לשני לחצנים. לחצן אחד שחרר סוכר למחזור הדם של העכברים, ששימש למעשה מזון עבורם, והלחצן השני שחרר לדם שלהם סם ממכר, שמעכב את פירוק הדופמין שבגוף. לא ניכנס לעומק התהליך של הדופמין, אבל בקצרה נסביר, שכמו הרבה הורמונים ומוליכים עצביים, בפעילות תקינה הוא נוצר ומפורק במהירות בגוף. אם מעכבים את הפירוק שלו, הדבר דומה לדחיפת עוד ועוד דופמין לגוף. מה קרה לעכברים, בסופו של דבר? הסוף שלהם היה נורא. הם לחצו תחילה באקראי על האוכל והסם, ואז הפסיקו ללחוץ על האוכל והתמקדו בלחיצה על הסם בלבד, עד שהרעיבו את עצמם למוות.

מה יכול רמי לעשות? כיצד יצליח להיחלץ ממלכודת הדופמין ולהחזיר את השליטה בחייו לידיו?

ראשית, עליו להבין את חומרת המצב. אדם שקיבל עליו דיאטה חריפה בעקבות צורך רפואי, לא יאכל כמה קוביות שוקולד ויגיד לעצמו "נו, מה זה קצת שוקולד". אדם החולה בסוכרת לא ישחק במאכלים עתירי סוכר ויגיד לעצמו "נו, זה רק קצת". אלכוהוליסט בגמילה לא ישתה "טיפה וודקה" עם החברים. בדיוק כך, אדם המרגיש שהתמכר לדופמין, צריך להיזהר מהתנהגויות שיגרמו לו להפריש את אותו החומר בלא בקרה. החדשות הטובות הן, שאפילו יום, ובוודאי מספר ימים, ללא חשיפה לפעילויות המעוררות דופמין, יכולים להחזיר לנו (ולו לרגע) את השפיות.

אנשים רבים ברחבי העולם עוצרים את עצמם משיטוט ברשתות חברתיות, משימוש בטלפון חכם ומחשיפה לתכנים של גירוי-יתר לפחות ליום או לכמה ימים. זה יכול להישמע מגוחך, אבל מי שאינו מכיר מכורים יכול גם לחשוב שמגוחך מצידו של אותו אלכוהוליסט לשעבר שלא לשתות "דרינק קטן". ההבנה של חומרת המצב יכולה לעזור לנו לקבל החלטה ברורה ופשוטה שאנחנו רוצים להיגמל מדופמין לפחות ליום אחד או לכמה ימים, ולראות את ההשפעה של זה על הרצון שלנו, על התקווה שלנו. אנחנו לא באמת צריכים כל כך הרבה גירויים מבחוץ, יש לנו הכול בפנים.

מובן שהפחתת החשיפה ליצרני דופמין מלאכותיים אין פירושה שאנחנו מנסים, חלילה, להעלים את הדופמין מגופנו. להיפך. כמו שחשיפה לסוכר בצורה לא פרופורציונלית יכולה לגרום לנו למצב שלילי של עמידות לאינסולין (הורמון ויסות הסוכר), אבל הסוכר עצמו הוא מקור האנרגיה הראשי שהגוף, ובפרט המוח, משתמש בו – כך גם עיוות מנגנון הדופמין הורס אותנו, אך איננו רוצים לוותר עליו, אלא לחזור אליו בצורה הבריאה שלו. במילים אחרות, אנחנו רוצים ליהנות ממה שבאמת שלנו. אנחנו רוצים לחיות טוב, אך שאותו הטוב יהיה אמיתי ולא סכריני.

ישנן דרכים טבעיות להגביר את הדופמין בגוף בלי ההשפעות ההרסניות שדובר עליהן:

– פעילות גופנית, ובפרט ריצה, משחררת הורמונים טובים ומגדילה את יכולת הספיגה של דופמין במוח.

– שינה טובה יכולה לעזור, ואילו שינה גרועה יכולה לגרום לבעיות בוויסות הדופמין.

– מקלחת קרה – נשמע מפתיע, אך מחקרים מראים שמקלחת ב-14 מעלות מעלה את הדופמין ב-250 אחוזים.

– תזונה מאוזנת תועיל, ואילו תזונה רוויית סוכרים תחמיר את המצב.

– ובעיקר – קביעת מטרות והשגתן, התחדשות בחיים ושמחה בדברים קטנים, יביאו לעלייה טבעית בדופמין, ויגרמו לנו להשתמש במנגנון הדופמין בצורה טובה וראויה, שאינה מובילה להרס עצמי.