איך הגיוני שהעם היהודי, שמהווה אחוז אחד מאוכלוסיית העולם, זוכה ב-25% מפרסי נובל?

אברהם העברי מופיע על במת ההיסטוריה בתקופה המוכרת לנו כיום בשם "תקופת הברונזה התיכונה" - בערך במאה ה-18 לפני הספירה. 

כפי הידוע מהתנ"ך, עד לאותה עת הייתה היסטוריית כוכב הלכת שלנו, סיפור ארוך של צרות. ראשית, האדם הראשון ניתק את הקשר עם הבורא לאחר שהפר את ציוויו ואכל מעץ שנצטווה שלא לאכול ממנו. בכך, על פי המתואר, המיט את התמותה על האנושות. אחרי המוות הגיעו רצח, אלימות ועבודת אלילים, והתרבות התפתחה לפי העקרון של "החזק שורד". האנושות שכחה את קיומו של הבורא וסגדה לטבע - לשמש, לירח, לעצים, ולצבא שלם של אלים שהמציאו. כאשר נראה שהעניינים לא יכלו להיות גרועים יותר, החליט הבורא "לנקות" את העולם באמצעות מבול גדול, וחס רק על נח, האיש ההגון ביותר באותה תקופה, ועל בני משפחתו.

אך הסיבוב השני לא היה טוב יותר, והאנושות המשיכה להידרדר נפשית ורוחנית עד מגדל בבל. באותה תקופה האנשים היו מאוחדים, אך מהסיבה הלא הנכונה – למרוד נגד הבורא. נראה שעוד "מבצע ניקיון" עומד על הפרק. אך כאשר הכול היה נראה אבוד, הגיע האחד ששינה את מהלך ההיסטוריה. אותו אחד יוכר כמי שעמד לבד "מן העבר השני" אל מול כל העולם החושב, ומכאן מקור השם "עברי".

בדיוק כאן מתחיל הסיפור שלנו – איש אחד לבד מול כל העולם. המקום הוא המזרח התיכון, ושֵם האיש אברם, שבקרוב יהיה שמו אברהם. 

תחילת היווצרותו של העם העברי

יותר ממאה שנים חלפו מאז העלה הסופר האמריקאי, מארק טוויין, תהייה שאותה ניתן לכנות "תעלומת היהודים", כשהוא מציב לדיון את העובדה הפשוטה שהישרדותו ההיסטורית של העם היהודי, שלא לומר ההישגים עליהם הוא חתום, אינם עולים בקנה אחד עם הנורמות ההיסטוריות.

"אם אכן הסטטיסטיקה מדויקת, היהודים מהווים אחוז אחד בלבד של המין האנושי", כותב טווין בספרו, "הדבר מזכיר חלקיק אבקת כוכבים מעורפל הנעלם באורו המבהיק של שביל החלב. למען האמת, מן הראוי שלא ישמעו כלל על היהודי, אך שומעים עליו, ותמיד שמעו עליו. הוא בולט על פני כדור הארץ בדיוק כמו כל אחד אחר, וחשיבותו המסחרית אינה עומדת כלל בפרופורציה לקטנות נפחו. תרומתו ברשימת שמות הגדולים בספרות, במדע, באומנות, במוזיקה, בכלכלה, ברפואה ובלימוד בכלל, אף היא ללא כל פרופורציה למספרו המועט. הוא התמודד בעולם הזה בכל התקופות, ועשה זאת כאשר ידיו קשורות מאחורי גבו. המצרי, הבבלי והפרסי קמו ומילאו את כדור הארץ בקולם ובהדרם, ואז התעמעמו והיו לחומר שממנו יוצרים חלומות, ונעלמו. היוונים והרומאים באו בעקבותיהם, ועשו אף הם רעש גדול ונידפו; אומות נוספות צצו והרימו את האבוקה, אך היא כבתה, והיום הן יושבות באור הדמדומים, או שנעלמו אף הן [...] הכול בני תמותה, אך לא היהודי. כל החזקים חולפים, אך הוא נותר. מהו סוד נצחיותו?".

אם נבקש למצוא תשובה לשאלתו, נצטרך מטבע הדברים, לחפש אותה במאורעות הראשונים של העם היהודי, המתוארים בספר בראשית. כמו שסיפורים ראשוניים אלו מגדירים את הפרדיגמה למאורעות העתיד, כך גם האישים הראשונים בספר בראשית, אלו שהטביעו את חותמם על כלל האומה, מגדירים את תבנית האופי הקולקטיבי של עם ישראל לאורך ההיסטוריה.

אב הטיפוס של היהודי יהיה, אם כן, אברהם, הדמות החשובה ביותר שאותה נרצה לנתח. הוא היה למעשה היהודי הראשון, והוא מגלם בתוכו את כלל המאפיינים של האישיות היהודית. אדיבותו, החסד שבו, חוש השליחות והאידיאליזם שייצג - לצד החשוב מכול, היכולת לעמוד לבדו מול כל העולם – משתקפים, כפי שנראה בהמשך, בדורות של יהודים שבאו אחריו.

בעולם שכמעט כולו מאמין בריבוי של אלילים, ואיבד כמעט לחלוטין את דרכו, בחר אברהם לאמץ מציאות מונותאיסטית המאמינה באל אחד. 

לאברהם אנו מתוודעים בפעם הראשונה כשהוא כבר בן 75, והוא מקבל ציווי אלוהי לעזוב את כל המוכר לו ולצאת למסע. ככל הידוע, זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבל אברהם מסר אלוהי. עד כה חי אברהם בלי נבואה, ללא שום אישור חיצוני שהשקפתו המונותאיסטית אכן נכונה. 

אם נזכר לרגע במצב הכללי של האנושות באותה עת, שהאמינה וסגדה לאלים רבים, נבין עד כמה לעומתיות היה צריך אברהם לגייס, ולאיזה חוט שדרה יציב הוא היה זקוק. פרט זה משקף את אישיותו רמת המעלה של האיש, אבי האומה, ואת המחויבות העמוקה שהייתה לו לחקר האמת, גם כנגד נורמות חברתיות מקובעות וחד משמעיות.

האם נוכל לדמיין לעצמנו את הסיטואציה הזו - להיות האדם היחיד בעולם, אשר מאמין ברעיון שאף אחד אחר אינו מוכן לקבל או אף להבין? לכמה אנשים יהיה אומץ ללחוש את הרעיון הפרטי שלהם לזולת, או אף לחבריהם הטובים ביותר?

אברהם היה יצוק מחומר אחר. כל עוד הוא הכיר, לא היה אכפת לו מה יחשבו אחרים. הוא בחר להקדיש את חייו למשימה – אפילו במחיר חייו אם צריך – ולהחזיר את האנושות לאמונה בבורא. רעיון זה מסייע לנו להבין את עקרון "העם הנבחר". אברהם בעצם אמר לבורא: "אני בוחר לחיות עם המציאות וההכרה שבה אתה מרכז היקום, ולהחזיר את האנושות כולה להכרה במציאות הזאת". הבורא עונה לאברהם: "אם כן, אני בוחר בך ובצאצאיך". 

לאיזה צורך בחר אלוהים את אברהם ומשפחתו?

לאיזו מטרה נבחר העם היהודי? 

אברהם וצאצאיו קיבלו על עצמם את האחריות לתיקון העולם, ובמילים פשוטות, הם ביקשו להעלות את העולם לרמה המוסרית והרוחנית הגבוהה ביותר. זוהי שליחותו הלאומית-היסטורית של העם היהודי.

מדובר, ללא ספק, באחריות כבדת משקל, ויש שיראו אותה כיומרנית. מאחר שבני העם היהודי קיבלו על עצמם את המשימה הזו, הם לעולם לא יוכלו לחיות כמו כל עם אחר. בלעם, הנביא של אומות העולם, ואולי האדם החכם בהיסטוריה האנושית, שניסה ללא הצלחה לקלל את היהודים, תיאר זאת היטב: "הֶן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

אם נבחן את ערכי המוסר שבהם האמין העולם בתקופה שבה קיבלו על עצמם היהודים את התפקיד של "לשנות את העולם", נראה שבמושגים של היום, היה זה עולם גדוש בערכים שליליים, מעוותים ואכזריים.

כדאי להיזכר כי בתקופה זו לא היה שום ערך לחיי אדם. בעולם שלטה מנטליות שבה כיבוש היה דבר נערץ, זכויות היו דבר השמור ליחידי סגולה בלבד, וערך הרחמים לא פנה כלפי עניים או חסרי כול. היהודים היו אלו שהביאו לעולם ערכים שלא היו ידועים עד כה: כבוד לחיים ולמשפחה, אחריות חברתית לעניים ולמקופחים, המושגים של צדק, שוויון, שלום וחינוך חינם (ערכים שהפכו מאוחר יותר לחלק בלתי נפרד מהדמוקרטיה הליברלית). הם עצמם לא המציאו רעיונות מהפכניים אלו, והתעקשו להצהיר על כך בכל הזדמנות: ערכים אלו הם מתת אל נדיבה מאת הבורא. הם עצמם לא יותר מאשר העם שנבחר להפיץ אותם ברחבי העולם.

הקדשת מלוא האנרגיה ותשומת הלב למטרה כה נשגבה, דורשת אופי מיוחד ויכולות רוחניות יוצאות דופן. לא מפתיע, אפוא, שתכונת האופי הבולטת ביותר אצל אברהם אבינו, היא מה שניתן לכנות "כוח מניע" בלתי מתפשר. הכוח המניע שלו מבטא את תמצית הווייתו של אברהם, והוא נוכח בכל הדורות של העם כסמל בלתי מחיק של האופי היהודי.

בשל שאיפה זו שהוריש אברהם לצאצאיו, התייצבו היהודים, למעשה, בחזית הקדמית של כל התפתחות, רעיון ותנועה חברתית בהיסטוריה העולמית. 

מבחינה היסטורית, לא רק שיהודים הם חלק ניכר מזוכי פרסי הנובל, בגין הישגיהם השכליים באופן לא פרופורציונלי למספרם היחסי באוכלוסיית העולם, אלא הם אף הנהיגו תנועות כמו קומוניזם, סוציאליזם, פמיניזם, זכויות האזרח, איגודי עובדים ועוד.

ההיסטוריון הלא יהודי, ארנסט ואן דן האג, הבחין בתופעה הזו כששאל:

אם יתבקשו לתת רשימת אנשים אשר הותירו את החותם הרב ביותר על הגות העולם המודרני, יציינו אנשים משכילים רבים את זיגמונד פרויד, אלברט איינשטיין, קרל מרקס וצ'ארלס דרווין. מארבעה אלה רק דרווין לא היה יהודי. בעולם שבו יהודים הם רק אחוז זעיר מן האוכלוסייה, מהו סוד התרומה של היהודים להיסטוריה של התרבות המערבית, בלי שום יחס פרופורציוני למספרם?

היהודים המציאו יותר רעיונות, העניקו לעולם יותר הבנה שכלית לאורך זמן רב יותר, ועבור אנשים רבים יותר מאשר כל קבוצה אחרת. הם עשו זאת באופן לא ישיר, תמיד בלי כוונה, ובוודאי שלא בהתאמה, אך בכל זאת בצורה מקיפה [...] יהודים אולי יכנו את עצמם הומניסטים או אתיאיסטים, סוציאליסטים או קומוניסטים [...] הם עלולים שלא לאהוב כלל את עצם היותם יהודים, ויכחישו את יהדותם בצורה מדעית. אך לעיתים רחוקות יסרבו לשאתה [...] הם לא יוותרו על יהדותם, גם כאשר הם מנסים לעשות זאת באופן מודע – כאשר הם משנים את שמותיהם, מתבוללים ועושים כל מעשה אחר כדי להכחיש את יהדותם. אך הם נשארים ערים לה, וגם כאשר הם דוחים אותה, הם אוחזים בה. אולי הם ידחיקו אותה, אך הם משחקים אותה בצורה אופיינית. את המודעות שלהם ליהדותם הם משתפים עם אחרים, כי ההדחקה שלהם היא אמביוולנטית. במודע או שלא במודע, לפחות חלק בכל יהודי, אינו רוצה לוותר על יהדותו.

במודע או שלא במודע, לפחות חלק בכל יהודי אינו רוצה לוותר על צוואתו של אברהם. או כפי שמסכם וואן דן האג: "היהודים המשיכו להרגיש את העול, את המשימה ואת השליחות המוסרית של היותם יהודים – לשָמר את עצמם כך, ולהפתעת שאר העולם, מול הבוז, ולפעמים גם השנאה, הם גם סירבו להיות משהו אחר. שליחותם הערכית של היהודים החלה כאשר דיבר האל אל אברהם, ובכך שלח אותו למסע שיימשך לאורך כל שנות חייו – מסע שצאצאיו המשיכו וממשיכים עד עצם היום הזה".