איך זה שעידו, פקיד מצטיין בחברה, התגלה ככישלון חרוץ כשהעלו אותו לדרגת מנהל?

עידו היה פקיד קטן וחרוץ במחלקה אחת בתוך חברה גדולה.

הוא היה יעיל, מסור ודייקן. אחרי מספר שנות הצלחה, הוא הועלה בדרגה, ומונה להיות אחראי על שישה פקידים אחרים.

הדיוק והחריצות שלו הגיעו יחד איתו אל התפקיד החדש, ואחרי תקופת ניהול מוצלחת הגיע הקידום הבא: עידו הפך להיות מנהל המחלקה.

כאן החלו העניינים לחרוק.

פתאום הבעיות שהגיעו לטיפולו לא כללו את המסמכים והדו"חות המוכרים, אלא התרשלות של מזכיר, מתיחויות בין עובדים וצורך במנהיגות ברורה. הדייקנות והיעילות המפורסמות שלו לא עבדו הפעם. בתפקיד החדש נדרש ממנו סט חדש של יכולות; והיכולות הללו, למרבה המבוכה, לא היו קיימות במאגר הכישורים שלו.

המצב הזה מוכר בפסיכולוגיה הארגונית כָּ'עיקרון הַפִּיטֶרִי' - עיקרון המתאר את העובדה לפיה עובד מוצלח יקודם בארגון, עד שיתקבע בתפקיד הראשון שאותו לא יבצע כהלכה.

ההיגיון הוא פשוט: כל זמן שהעובד ממלא את תפקידו היטב, הוא מקודם. כשהוא מגיע לתפקיד שאותו אינו מסוגל למלא היטב, הוא מפסיק להתקדם, וכך מתקבע בו.

הגורם לחוסר ההצלחה הפתאומי הזה, הוא העובדה שהתפקיד החדש דורש יכולות אחרות מן התפקידים הקודמים, יכולות שהעובד נעדר אותן.

איך כל זה קשור לחיים שלנו?

לכל אדם יש כישורים ותכונות, שמשמשים אותו כדי להתנהל בחייו ולהצליח בהם. כל זמן שהמצבים שבהם הוא מתנהל דורשים את היכולות הספציפיות הללו, הוא מסתדר נפלא. הבעיה מתחילה כשהוא מגיע למצב, שבו היכולות הללו מפסיקות להיות שימושיות. אדם בעל התגמשות, יכולת אלתור ויצירתיות – יוכל להיות אדם מוצלח מאד, אך מה יקרה כשהוא יפגוש את עצמו במציאות חיים חדשה, שבה יש ערך גדול מאד לדייקנות? מציאות שבה הוא יידרש להוכיח התארגנות יעילה וחוש זמן מפותח?

הנה החוק הפיטרי של החיים: זו עלולה להיות תקרת הזכוכית שלו. הוא ימצא את עצמו מופתע מכישלונות חוזרים ונשנים, ומהעובדה שמה שעבד לו פעם – היום כבר לא.

איך מתמודדים עם מציאות כזו? זו שאלה גדולה, ולא עליה באנו לענות כאן.

באנו לדבר על השלב הראשון: עוד לפני שננסה לגייס יכולות נוספות, או לסגת למציאות אחרת, אנחנו צריכים להצטייד בכלי חשוב ושמו: כנות. להיות מסוגלים להסתכל לבעיה בעיניים, ולהסכים להודות - אני לא כל כך יודע להסתדר עם משימות מהסוג הזה. כן, יש לי בעיה.

כי מה קורה לאיקס, הפקיד שהפך למנהל, שמגלה שהוא כבר לא כ"כ מצליח?

ברוב המקרים, הוא יתחיל לחפש תירוצים. חוסר ההצלחה הזה כל כך מפתיע עבורו, מעיק ולא מובן, שהוא ירגיש מוכרח להסביר אותו בשלל נסיבות שאינן קשורות אליו כלל וכלל. הרי להודות שאני לא טוב מספיק – זה מאד לא נעים. ובכן, זה בכלל לא אני. זה משום שלא אמרו לי, שלא עדכנו אותי, שהכל פוליטיקה, שיש כל הזמן תקלות טכניות.

הזורם שנדרש להיות דייקן, מעולם לא איחר לפגישה משום שלא הצליח להתארגן אליה בזמן; הוא איחר כי לא בדיוק סגרו איתו על שעה, כי הוא חשב שהיא נקבעה לשעה מאוחרת יותר, כי היו לו עיכובים בלתי צפויים.

והם, שניהם, וכל מי שנתקל במצבים דומים להם – לא מתכוונים לרמות. לא את עצמם ולא את האחרים. הם רק מנסים לספר את הסיפור בצורה שתהיה להם נוחה. ומכיוון שהאמת לא נוחה להם, הרי שהסיפור המתקבל אינו נאמן לאמת.

וכך, בלי להתכוון לזה בכלל, הם עושים בדיוק את זה: מעגלים פינות, משנים עובדות, ובמילה מדויקת יותר ומביכה מאד – מרמים.

מעבר לחוסר היושר, שהוא בעייתי בפני עצמו, קיימת כאן סכנה: אדם שמרשה לעצמו לעגל פינות, אפילו בסיטואציות לא מזיקות, לכאורה, לא רק שהוא מרמה אחרים – הוא עלול להתחיל לרמות גם את עצמו.

בתחילה הוא מספר לעצמו סיפור שונה מהאמת, למרות שהוא בעצם יודע אותה היטב במעמקי ליבו; אך עם הזמן, הוא עלול להיעשות משוכנע שהסיפור הזה, הסיפור שהוא המציא, הוא האמת לאמיתה.

עם הזמן, אם הוא יתמיד בכך, הוא יתחיל לתפוס את המציאות בצורה לא נכונה, וכבר לא יצליח להבחין מהי האמת ומהו השקר.

הדרך להתחבר חזרה לאמת – היא למצוא אותה בתוכנו. לזהות את המקום שבו אני מעריך את האמת שלי יותר מאשר את ההצלחה. כי במקום העמוק ביותר שלנו, כולנו מעריכים את האמת ומעוניינים לדבוק בה. ואם נתחבר למקום הזה, נהיה אנשי אמת.

כדי להעניק תוקף לרצון שלנו, כדאי לכתוב אותו כ'חוזה' בינינו לבין עצמנו, ולהעביר את הרצון מהמחשבה אל המציאות.

אחד הכלים הפשוטים והעוצמתיים לכך, הוא להתמקד ברצון שלנו להיות במקום טוב יותר, ולכתוב רק עבור עצמנו: "היום אני מתחייב בשם כבודי ובשם אמונתי להיות ישר".

העיקרון הפיטרי לא יפריע לנו כאן. בחוזה העבודה הזה נצליח לעמוד, כי האמת היא חלק מסל היכולות של כולנו וטבועה בתוכנו.

משהו לקחת לדרך:

ברגעים בהם קשה לנו להיצמד לאמת, נזכיר לעצמנו, שכאשר אנחנו נאמנים לה – היא מחזירה לנו נאמנות. היא כוח שעומד לנו כחבר שאינו בוגד, פשוט כי איננו צריכים לזכור למי אמרנו מה.

חיים שנאמנים לאמת הם רגועים יותר, ומאפשרים לנו ליצור קשרים ולנצל הזדמנויות בצורה חלקה, מבלי שנסתבך עם סתירות מול עצמנו ומול אחרים.