איך השפה העברית מעצבת לנו את המוח?

אי שם בחופיה של אוסטרליה, יושבת בשלווה עיירה בשם פורמפוראאו אל מול מרחבי הים הצלול.

אחד הדברים המרתקים בשפתם של אנשי העיירה הוא שאין בה מילים כגון "ימין" או "שמאל" בכלל. לכן, כשרוצים לתאר למישהו היכן נמצא מקום או חפץ מסוים, המשוחחים חייבים להסביר באמצעות כיווני שמים. לדוגמה, כשחסר מקום בשולחן ומישהו רוצה להצטרף, הוא לא יבקש מאחד האנשים שיצטופף מעט ימינה כדי לפנות מקום, אלא יבקש שיזוז קצת צפונה או מזרחה.

חוקרים בדקו וגילו, שיכולת הניווט של אנשים שמדברים בשפה כמו זאת, מעולה בהרבה מיכולותיו של אדם ממוצע, שבאוצר המילים של שפתו יש את המילים "שמאל" ו "ימין".

ההסבר לכך פשוט. כדי להבין את העולם, המוח שלנו משתמש במושגים והגדרות, והמילים הן אבני הבניין להגדרות הללו. המחשבות שלנו נמזגות לתוך השפה, כמו שעיסה של עוגה נוצקת לתוך תבנית. בסופו של דבר, השפה מגבשת את הצורה הסופית של המחשבה,  ומכאן ניתן להבין את המשמעות הגדולה של הבדלי השפות בין התרבויות השונות.

כיצד משפיעה השפה העברית על האופי האישי של כל אחד מאיתנו, ואפילו יותר מכך, על האופי של כל העם?

לפי חוכמת היהדות, השפה העברית היא שפה שמעית. הכוונה בכך היא, שבעוד שהחוש העיקרי שהעולם המערבי מתבסס עליו הוא חוש הראייה, החוש שהשפה העברית מתבססת עליו הוא בעיקר השמיעה. הרב יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, נותן את הדוגמאות הבאות כדי להמחיש את ההבדל שבין השפה האנגלית לשפה העברית: כשבן אדם רוצה לומר באנגלית שהוא מבין הוא אומר "I see" , כלומר- אני רואה. כשהוא רוצה לומר שיש לו תובנה הוא אומר "Insight", כלומר- ראייה פנימית. כשהוא רוצה לומר שיש לו תובנה לעתיד הוא אומר "foresight" ראייה קדימה. הבנתם את הכיוון...

מה מייחד את חוש הראייה? העובדה שהממשק העיקרי שלו הוא עם העולם החיצוני. באמצעות העיניים אנחנו קולטים את העולם שסביבנו, את היופי והאסתטיקה הנראים. ואכן, האומנות החזותית בתרבות המערבית הרבה יותר מפותחת. אמנות הפיסול, האדריכלות, הספורט ועיצוב הגוף התפתחו בעולם בעקבות התרבות הרומאית, ועד היום המשפיעות הכי גדולות בעולם על תחומים אלו הן המעצמות המערביות, ובראש ובראשונה אמריקה.

לעומת זאת, עברית היא שפה שמעית. כשמישהו מגיע למסקנה בתלמוד הוא אומר "קמשמע לן" כלומר, משתמע לנו. כשהוא מביע את אי הסכמתו הוא אומר "לא שמיעא לי" , כלומר לא נשמע לי. המילה המודרנית שמנסה לבטא מה הערך של דברים היא משמעות. על ההתגלות בהר סיני, משה אמר "דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול". כלומר, כשבני ישראל פגשו את אלוהים בפעם הראשונה, המפגש התבטא בדיאלוג בלבד, בלי לראות שום דבר.

מה מיוחד כל כך בחוש השמיעה? בעיקר שתי תכונות – הבנה פנימית ותקשורת. המילה "לציית", לפעול בלי הבנה אלא רק מתוך נאמנות, או  בגלל חשש מפני סמכות, אינה שייכת לשפה העברית המקורית. למעשה, היא הושאלה לשפה המודרנית מן השפה הארמית. בכל התנ"ך כולו לא תמצאו את המילה "לציית" כיוון שהדגש בשפה הוא על שמיעה, דווקא שמיעה, על היכולת ללמוד ולהבין באמצעות הקשבה.

כשם שבשעה שאנחנו מדברים אנחנו מבטאים את עולמנו הפנימי, משדרים בצלילים את מחשבותינו ורגשותינו, כך בשעה שאנחנו שומעים אנחנו פותחים את עולמנו הפנימי, מפנים בו מקום ומכניסים לתוכו את האחר. לכן שמיעה, באופן מובהק יותר משאר החושים, מהווה בסיס איתן לתקשורת.

אז אולי כדאי לעצור ולהקשיב לשפה שלנו, להבין מה אפשר להפיק ממנה לחיים? נדמה שהמוצר הכי נדיר במציאות של השסע החברתי שבו אנו חיים, הוא דווקא זה שהשפה שלנו ממשיכה שוב ושוב לרמוז על נחיצותו: הקשבה.  בואו נקווה שבאותה מידה שאנשי פורמפוראאו מפורסמים ביכולת הניווט שלהם, כך אנחנו, יום אחד, נתפרסם בהקשבה אחד כלפי השני.