אלי ויזל כותב את סערת חייו, מיטלטל בין הוודאי לספק בחיי כל אדם

הסופר והעיתונאי אלי ויזל ז"ל, אחד מניצולי השואה הידועים ביותר, שגם עסק רבות בתובנות הנפשיות, החברתיות והפילוסופיות שלה, לא חזר לבקר בעיירה שלו אחרי השואה במשך 20 שנה. הוא לא רצה לפגוש את החוויה הקשה ההיא, אבל היא רדפה אותו, הוא היה קרוע, הוא היה חייב לסגור מעגלים. וכך בסופו שלדבר מצא עצמו בנסיעה ארוכה אל עבר הרי הקרפטים, ערש תנועת החסידות, אליה הוא השתייך עד לשואה. הנסיעה הפכה למטאפורה של מסע חיים, לשאלת מקום עברו של האדם בחייו בהווה, לזיכרון, לקשר עם עולם ואנשים שכבר לא קיימים. את המסע הוא תיאר בכמה כתבות שפרסם בעיתון 'ידיעות אחרונות'.

מרתקת בעיניי העבודה הפסיכולוגית שהוא עושה עם עצמו במסע, כשהוא מצליח "להתפצל" לשני אלי ויזל. זה של היום, וזה של גיל 13. היהודי הספקן והמורכב של אחרי השואה, אל מול הילד החסידי עם האמונה התמימה בעיירה. הוא מצליח לנהל דו שיח ביניהם, וכך לסגור מעגלים, ולחיות בקצת יותר שלוה עם הסתירות הרבות, שהיו מנת חלקו בחייו. הוא מתאר גן ציבורי בעיירה, שבו הוא החביא את השעון שקיבל לבר-מצוה לפני היציאה לאושוויץ. הוא חופר בלילה ליד אותו העץ, ואחרי מאמץ הוא מצליח למצוא את השעון! הוא מוציא אותו, מביט בשעון החלוד, חוזר לימי הבר-מצוה שלו, ופוגש שוב את הנער שהיה. אבל ברגע האחרון הוא מחליט להחזיר את השעון לבור. הזמן ההוא יישאר שם, לילד ההוא. משהו ממנו יישאר שם בתמימותו, כאשר את שעון הזמן ההוא הוא יקבור חזרה לנצח, באדמה ההיא.

לצד כתיבה תיעודית כזו, ויזל פרסם גם ספרים שהם לכאורה רומן, אך למעשה מספרים את סיפורו שלו. ספרו "שערי היער" הוא דוגמה לספר כזה, כפי שויזל הודה באחד הראיונות שנתן. בפסגת הספר מתוארת פגישה אישית ועמוקה שלו עם הרבי מלובביץ' בניו יורק.  האדמו"ר החסידי, שנראה לויזל כממשיך את המסורת בדיוק כפי שהייתה, כאילו לא הייתה שואה, ובלי שדבר בהנהגותיו ישתנה, מוציא אותו מדעתו. במפגש מטיח ויזל דברים ברבי, את כאבו וזעמו. איך יתכן שאמונתו נותרה אותה האמונה? הרבי, לעומת זאת, מאשים אותו בבריחה אל הייאוש, במקום לנצל את הזעם לבניה ויצירה. זה שואל איפה היה הא-לוהים בשואה, וזה שואל איפה היה האדם בשואה. הרבי מזדהה עם הכאב, עם ההאשמה, טוען שהוא נמצא באותו מקום, אבל מציע לו להשתמש בזעם לריקוד, במקום לבכי ולייאוש מן האדם. הוא ממליץ לו שלא ירים ידיים מהאמונה, כי משמעותה היא הרמת ידיים מהאופטימיות, ייאוש מהחיים. הוא מחדד עוד ועוד את אפשרויות ההתמודדות עם משבר עמוק, עד שהוא מגיע לשתיים בלבד: אמונה ואהבה לעומת ייאוש ושנאה. אלה שתי הברירות היחידות בעולם, אם נרצה ואם לא. לתוך רגשות האנוש הבסיסיים ביותר, מקפל אלי ויזל פילוסופיה יהודית של אמונה ענוותנית, שגם הספקות נכנסים לתוכה. אמונה שיודעת שלא תקבל מאף אחד הסברים למשבר השואה, ומאידך – היא אמונה לא שיפוטית, לא מצפה להסברים, היא אמונה קיומית. זו אמונה שנותנת מקום לצעקה ומשבר מחד, אבל לא מקדשת אותם. אמונה אנושית הכרחית, שתביא את האדם לבחור בטוב שבו, במקום להתייאש ולבחור ברע.

נזכרתי לאחרונה בשיח קיצוני זה, כאשר שמעתי שוב ושוב מהורים שאיבדו בנים במלחמה כעת, על הניסיון והמאבק להתמודד עם שבר שלא יתוקן לעולם. האמירה שחזרה אצל ההורים היא שיש רק שתי אפשרויות, והאחת פחות גרועה: ליפול או לקום. אין באמצע, אין פשרה בזה, אין אפשרות שלישית, אין המתנה לזמנים אחרים. שוב דבר לא ישוב להיות כשהיה, ונותרה המצווה הקשה, זו שאנשים רגילים לא מבינים מדוע בכלל צריך לצוות עליה ולנסח אותה: מצות "ובחרת בחיים".

בשם הספר "שערי היער" רומז ויזל למפלט שהיווה היער עבור הפרטיזנים, עבור המסתתרים, מקום שאינו מקום בני האדם, כשם שכל ההוויה ההיא של השואה הייתה משהו תלוש מהוויית בני אדם. המציאות והחלום מתערבבים זה בזה בכל ימיו. הוא נע בהווה כאשר משתרבבים אליו, באופן כמעט מוחשי, זיכרונות ודמויות מהעבר. לפעמים כוחו של הסיפור רב משל הריאליה, חי וחזק יותר ממנה.

הספר "שערי היער" מסתיים בפגישה שלו עם נער שמבקש ממנו להשלים מנין לתפילת שחרית. הוא מתלבט, יחסו האמביוולנטי לא-לוהים צף מיד, הכאב והכעס, אל מול האהבה. בסוף הוא נענה לנער, כשהוא מדמיין ש'הנער הזה הוא אני' לפני שנים רבות. הנער מוליך אותו לבית כנסת קטן, (עם המשמעות של הליכה אחורה במסילת חייו), האם הוא שוב בבית הכנסת שהכיר בילדותו? הוא שוב מתבלבל בין הווה לעבר, כי בית הכנסת ההוא לא קיים עוד. הוא מקבל מהנער (הקיים) תפילין להניח, אחרי שנים שלא הניחן. הוא אומר קדיש בכוונה גדולה בכל מילה, ומרגיש שהוא מדבר אל הנצח. הוא מכוון לעילוי נשמת אביו שנרצח ימים לפני שחרור המחנה, לעילוי נשמת חברו הטוב, ולעילוי נשמת...הנער, הוא עצמו. לעילוי נשמת ילדותו, אל עבר הנצח.