כך הפכה גרמניה ממדינה נאצית למדינה פרו-ישראלית

בסוף השבוע האחרון ציינו את יום השואה הבינלאומי – יום הזיכרון לרצח העם השיטתי והמאורגן ביותר בהיסטוריה האנושית. שואת העם היהודי הייתה העילה הישירה לכינון "האמנה נגד השמדת עם" של האו"ם, אשר שימשה בסיס להעמדה לדין של הנאצים. האמנה הזו עלתה לכותרות בשבועות האחרונים, כיוון שהייתה העילה המשפטית לתביעה הבינלאומית נגד ישראל בהאג. מי שהתייצבה לימין ישראל יותר מכל מדינה אחרת במשפט הזה הייתה גרמניה, שהודיעה על כוונתה להצטרף כצד שלישי במשפט לצד ישראל. הנימוק של גרמניה למהלך זה היה שיש לה מחויבות מיוחדת כלפי האמנה הזו בשל עברה, ולכן היא מתנגדת לשימוש הפוליטי והציני שנעשה בה. שולץ גם הצהיר על "האחריות ההיסטורית" של גרמניה לשמירה על ישראל. מי שהלך לישון בשנת 1944 והתעורר כעבור שבעים שנה, ב־2024 בוודאי יחשוב שהוא עדיין חולם. כיצד הפכה גרמניה ממדינה נאצית למדינה כל כך פרו ישראלית? תהליך זה לא קרה ביום אחד.

אחרי מלחמת העולם השנייה, עברה גרמניה תהליך שנקרא 'דה־נאציפיקציה'. בעלות הברית – ארצות הברית, צרפת, בריטניה, ורוסיה – פעלו בשטח הכבוש על מנת לנטרל את מוקדי הכוח של הנאצים, להסיר את סמליהם, ולהעמיד תחתם שלטון חדש. למרות זאת, מתוך כמה שיקולים, התהליך הזה לא נעשה בצורה טוטלית. הסיבה העיקרית הייתה שמרבית צמרת הביורוקרטיה והשלטון בגרמניה כללה חברים במפלגה הנאצית, והדחה טוטאלית של כולם הייתה משאירה את גרמניה ללא אנשים שיודעים איך לנהל מדינה – מתכון לכאוס שיכול להחמיר את המצב. לפיכך, התפקידים הבכירים אמנם טוהרו מנאצים, אבל תפקידים יותר פקידותיים וזוטרים אוכלסו בידי אנשים עם עבר נאצי מסוים.

הקנצלר הגרמני הראשון אחרי המלחמה, קונרד אדנאואר, התנגד לנאצים בזמן המלחמה, אבל חלק מאלה ששירתו תחתיו  תמכו בהם. הדבר הקשה על כינון יחסים עם ישראל, ואף הביא לידי חיכוך מסוים מאוחר יותר, במהלך משפט אייכמן, סביב דמותו של הנס גלובקה. גלובקה, שניהל את לשכת ראש הממשלה בימי אדנאואר, היה בעברו פקיד גרמני שסייע בניסוח 'חוקי נירנברג', חוקי הגזע הנאצים הגרמניים (וכשעברו נחשף כונה "הביורוקרט של מוות"). במהלך משפט אייכמן היה חשש שיתגלו פרטים על עברו, וסוכנויות הביון הגרמניות פעלו כדי למנוע את חשיפתו.

הקנצלר אדנאואר פעל לבניית יחסים בין גרמניה שאחרי המלחמה ובין מדינת ישראל הצעירה. הוא שיזם את 'הסכם השילומים' ב־1952, שבו התחייבו הגרמנים לשלם למדינת ישראל ולניצולי השואה סכומי כסף רבים. הסכם השילומים עורר וויכוח נוקב במדינת ישראל, בין אלה שטענו שיש בו משום חילול זכר הקורבנות, ובין אלה שסברו שיש לקבל את הכסף הזה. "ממשלה זו, שתפתח במשא-ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון", כך טען מנחם בגין, יושב ראש האופוזיציה. מנגד, ראש הממשלה בן גוריון השתמש בביטוי "גרמניה אחרת", כדי להסביר שאין הם אותם אנשים. ספק אם הוא עצמו האמין בכך. השיקול היה פרגמטי בעיקרו – מדינת ישראל הייתה צריכה את הכסף הזה. המדינה שהתמודדה עם מלחמה קשה ועם קליטת עלייה מאסיבית עמדה על סף משבר, וכספים אלה היו הכרח קיומי בעיני רבים. הסכם השילומים אמנם התקבל, אבל היחסים בין המדינות עדיין היו מתוחים, והיהודים היו מלאי חשדנות כלפי גרמניה. גם בהמשך הדרך נראה את גישתו הפרגמטית של בן גוריון, ואת ההתנגדות שקמה לו בכל הזדמנות.

השנים הבאות ידעו תהליך של הידוק שיתוף הפעולה בין המדינות בתחום החינוכי והכלכלי, שכלל פעילויות להנצחת שואה וזכרון העבר, כמו גם עסקת נשק ראשונה. כמו הסכם השילומים, גם הללו זכו לביקורת רבה, בעיקר העסקה. גם כאן בן גוריון עמד על חשיבותה בתוקף. "אני מזועזע מהשואה כמו כל אחד. אבל מי שמסיק מזה מסקנה שאסור לנהל משא ומתן עם גרמניה – האיש הזה חי בעבר ולא בהווה, דואג לרגשותיו ולא לקיומו של לעם היהודי". בן גוריון טען שפגיעה ביחסים עם גרמניה, שהולכת ומתחזקת באותן שנים, תהפוך אותה לבת ברית של אויבי ישראל, מה שיפגע בעתיד המדינה. באותן שנים גרמניה התייצבה לצד ישראל אחרי מבצע קדש, ואמרה לארה"ב שלא תצטרף לסנקציות נגד ישראל אם ידרשו ממנה לסגת מסיני, ובשום אופן לא תשתמש ב'שילומים' כמנוף לחץ.

גישתו של בן גוריון בלטה במיוחד סביב אירועי משפט אייכמן. בתקופה זו הייתה גרמניה נתונה במאבק על תדמיתה בעיני המערב, מאבק שהיה קיומי עבורה. הסובייטים עוד שלטו בגרמניה המזרחית שמעבר לחומת ברלין, והגרמנים חששו מפני בריתות בין הסובייטים והאמריקאים שיסכנו אותם. הם היו נואשים להציג למערב תדמית חדשה, שמתנערת מעברה האפל. תפיסתו של אייכמן והמשפט הפומבי שנעשה לו, עוררו חשש גדול מפני גל אנטי גרמני בעולם. הבחירה של בן גוריון להמשיך עם העמדה העקרונית של "גרמניה אחרת", הייתה עבורם עזר רב. בראיון על כך אף ציטט בן גוריון מהתורה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבותם", וטען כי הנוער הגרמני של היום נולד אחרי המלחמה, והוא ברובו פציפיסט. הדברים עוררו הדים והתרגשות עצומה בגרמניה.

הנימוקים העקרוניים של בן גוריון באו על רקע ראייה פוליטית ריאליסטית – ההבנה שברית עם גרמניה תהיה משתלמת לטווח הארוך, ושיש כאן הזדמנות פז לזרוע את הזרעים. תבונתו הפוליטית של בן גוריון היא אולי נקודת המפתח המרכזית להבנת שאלת ההתקרבות בין המדינות. אולם גם צעד זה, כמו קודמיו, זכה להתנגדות רבה בישראל, שראתה בו חילול זיכרון הקורבנות לטובת שיקולים מדיניים, ומחילה מוקדמת מדי ליורשיהם של המרצחים.

בשנים הבאות המאבק בין ישראל ומדינות ערב במזרח התיכון החריף, ועל גרמניה היה לבחור צד. בתקופה הזו, שקדמה למלחמת ששת הימים, מדינת ישראל עדיין הייתה הימור לא ברור, ומדינות מערביות רבות לא רצו לשרוף את היחסים עם מדינות ערב. בסופו של דבר, משיקולים רבים, בחר קנצלר גרמניה, לודוויג ארהארד (גם הוא דמות שהנאצים לא אהבו), בברית פוליטית עם ישראל, וביקש לכונן עמה יחסים דיפלומטיים. גם הקמת שגרירות גרמניה בישראל ובואו של השגריר לוו בהפגנות אלימות של מתנגדי המהלך, ובראשם אבא קובנר, המשורר הפרטיזן, שבמחאה החזיר לנשיא את "אות הקוממיות" שקיבל על השתתפותו במלחמת העצמאות. עם זאת, השגריר נחשב כמי שפעל במרץ לחיזוק היחסים בין המדינות במישורים רבים.

האירוע המכונן הבא בתהליך ההתפייסות בין המדינות, כלל מחווה מרגשת בגטו ורשה. הקנצלר החדש של גרמניה היה וילי ברנדט, שהיה פעיל נגד הנאצים עוד בימים שלפני המלחמה, ובמהלכה היה שותף לתנועת ההתנגדות המחתרתית. ב־1970 הוא יצא לבקר בפולין, והגיע גם לגטו ורשה, שם כרע ברך על האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, והתנצל בשם בני עמו. האירוע עורר הדים ברחבי העולם. "תחת נטל ההיסטוריה הקרובה, עשיתי מה שבני אדם עושים כשהמילים אינן מספיקות" הוא כתב ביומנו. בתקופתו גם התקיימו לראשונה ביקורים הדדיים של שרי החוץ של המדינות. ב־1972 התרחש טבח הספורטאים היהודים במינכן, שעורר ביקורת נגד הרשויות בגרמניה, שלא פעלו מספיק כדי ללכוד את הרוצחים, אולם הדבר לא ערער את היחסים בין המדינות, שהלכו והשתפרו.

היחסים נקלעו למשבר מסוים בתקופתו של ראש הממשלה מנחם בגין והקנצלר הלמוט שמיט. בגין, שעוד בעברו התנגד להסכם השילומים כזכור, הגיע עם יחס עוין וחשדני מלכתחילה כלפי גרמניה. מנגד, ניצב מולו קנצלר, שבניגוד לקודמו לא היה ממתנגדי הנאצים בתקופת המלחמה. כילד הוא גדל בנוער ההיטלראי, וכנער שירת בצבא גרמניה בכמה מבצעים גדולים, ובגין לא נמנע מלהזכיר לו את עברו. גם הסכסוך הישראלי פלסטיני של אחרי 67' הפך לסוגיה טעונה ושנויה במחלוקות בזירה הבינלאומית, ותמיכתו של הקנצלר בדרישות הפלסטיניות יצרה מתיחות בין המנהיגים והמדינות.

בשנים הבאות התחממו היחסים, והגיעו לשיאם בימיה של הקנצלרית אנגלה מרקל, שבתקופתה גם התרבו עסקאות הנשק בין המדינות. בימיה גם נחקק החוק המוציא את תנועת החרם נגד ישראל, BDS, אל מחוץ לחוק, והיא כינתה אותה "אנטישמיות גסה". היא גם הפסיקה את העברת הכספים לרשות הפלסטינית אחרי כינון ממשלת חמאס בעזה ב־2006. תקופתה גם כללה מאבק פנימי בגרמניה, נגד אנטישמיות מימין ומשמאל. אולף שולץ, הקנצלר שירש את מרקל, ונחשב ממשיך דרכה בסוגיות רבות, נוקט גישה דומה גם כלפי ישראל.

עתה אנחנו רואים עוד אחד מפירותיה של התקרבות זו – בהתייצבות של גרמניה לצד ישראל במשפט בהאג. יש אומרים, בעקבות כך, שישראל צריכה לשקול מחדש את הבריתות שלה בזירה הבינלאומית. מצד אחד גרמניה מתחזקת ומתחמשת בשנים האחרונות, בשל הצורך להתגונן מהאיום הרוסי הגובר ממזרח, שבא לידי ביטוי בפלישה לאוקראינה. מצד שני יש אומרים שארצות הברית מפגינה חולשה רבה מדי במזרח התיכון. לאור הנסיבות האלה, יש הטוענים שעל ישראל להפסיק לשים את כל הביצים בסלסלה הרעועה של ארצות הברית, ולהתחיל לשקול את הידוק הברית עם גרמניה הפרו־ישראלית (למרות האירוניה שבדבר). מנגד, בגרמניה יש גם מגמה הפוכה. במסגרת גל התחזקות הימין הקיצוני באירופה, גם בגרמניה ישנה התעוררות של תנועות נאו־נאציות. מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", בעלת הנטיות האנטישמיות, אמנם עדיין קטנה אך הולכת ומתחזקת. האם גרמניה תמשיך להיות פרו-ישראלית גם בעשורים הבאים? ימים יגידו.