פרשיית חטיפת הילד היהודי שמסרבת להיעלם מהזיכרון

במוצאי השבת האחרונה פקד את סינמטק ירושלים קהל רב באופן חריג, והיה ניתן לשמוע שרובו דובר איטלקית. הקהל בא לצפות בסרט "בשם הבן" מאת הבמאי האיטלקי מרקו בלוקיו – שהוקרן לראשונה מאז הבכורה בארץ לפני חודשיים. הסיבה לבואו של קהל איטלקי רב לא נעוצה רק בכך שמדובר בסרט איטלקי, אלא בעיקר בעובדה שהוא עוסק באחת הפרשיות שהסעירה את יהדות איטליה לפני כמאה שבעים שנה, ועדיין צרובה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה איומה – חטיפתו של הילד היהודי אדגרדו מורטארה בידי הכנסייה הקתולית. קשה היה שלא לקשר את טרגדיית החטיפה שמציג הסרט והדילמות שהוא מעלה עם החטופים הישראלים בשבי החמאס, שנמצאים שם, למרבה הזוועה, כבר למעלה ממאה ועשר ימים.

אדגרדו מורטארה נולד בבולוניה למשפחה יהודית בשנת 1851. כשהיה חולה, בינקותו, הטבילה אותו בסתר משרתת הבית הנוצרייה אנה מוריסי, ולא סיפרה על כך דבר. רק כשהיה הילד בן שש, ותמורת בצע כסף, סיפרה על כך לרשויות. כיוון שבולוניה באותם ימים הייתה תחת סמכותה של 'מדינת האפיפיור', היה בכוחן של הרשויות לקחת את הילד מהוריו. הילד נחטף וגדל כנוצרי בצל האפיפיור, וכל מאמצי הקהילה היהודית ודעת הקהל העולמית לא עזרו להחזירו. בבגרותו, כשכבר ניתנה לו היכולת לבחור, העדיף להישאר נוצרי, ונשאר מיסיונר עד יומו האחרון בשנת 1940.

העניין המחודש בפרשת מורטארה נולד בעקבות תרגום ספר הזיכרונות של מורטארה עצמו שתורגם לראשונה לאנגלית. ספר זה כולל בתוכו גם מעין כתב הגנה של מורטארה על האפיפיור, וניסיון לטעון שהוא עזב את הוריו מרצונו החופשי – אם כי העובדה שהיה אז בן שש הופכת את הטענה הזו למופרכת. יש גם טוענים שהגרסאות האיטלקית והאנגלית של הספר (שנכתב במקור בספרדית) מסלפות את דבריו המקוריים של מורטארה מטעמים דתיים. אך עם זאת יש בספר פסקה מעניינת, ששימשה את בלוקיו, במאי הסרט, על מנת להציג את המתח הקיומי שבו חי מורטארה, כפי שהוא מספר בראיון:

"דוגמה, שנלקחה מהביוגרפיה של אדגרדו מורטארה, שהוא לא מסביר אבל אני מראה בסרט, היא הרגע שבו המתבגר, הבחור, תלמיד־המיסיון הצעיר, מתוך ביטוי של מחוות־אהבה מוגזמת לאפיפיור, כמעט הורג אותו [בסרט מוצג שהוא רץ לחבק אותו, אבל מפיל אותו לרצפה]. האפיפיור מעניש אותו על כך בצורה די מזוויעה. עדיין בוער בו משהו שלא כבה."

בלוקיו פירש אירוע זה כאחד מהביטויים לחוסר נחת של אדגרדו. באופן מודע הוא החליט להתמסר לנצרות הקתולית ולאפיפיור, אך באופן לא מודע, שמתגלה רק לעתים רחוקות, עדיין נותר בו הילד הקטן, המסכן והזועם, שנלקח מזרועות אמו, ושונא את האפיפיור שנאת מוות.

פרשייה זו אינה היחידה מהסוג הזה. סיפור נוסף הוא זה של ג'וזף די מישל כהן (נולד ב-1854), גם הוא ילד יהודי איטלקי שהוטבל בכפייה ונחטף מהוריו בלא הסכמתם אל הכנסייה. חלק מהסיפורים היו פחות נודעים, ולכן – למרבה הפרדוקס – היה קל יותר לשחרר את הילדים החטופים, כי שחרור זה לא היה כרוך ב"כניעה" פומבית של הכנסייה.

פרשת אדגרדו עוררה רעש ומהומה בעולם כולו, כאמור, שיצאו מגבולות אירופה, והגיעו גם עד אמריקה. אנשי בעלי השפעה ומחויבות יהודית, כמונטיפיורי ורוטשילד, השתמשו בכוחם כדי לנסות ולשחרר את הילד. לצד זאת, היו מי שניצלו את המקרה הזה לתעמולה אנטי כנסייתית. לאומנים איטלקים שרצו ליטול מהאפיפיור את סמכויותיו ולהעביר אותן למדינה, השתמשו באירוע הזה כאמצעי להתנגח במוסד המושחת. אולם דווקא משום כך הפך גורלו של הילד לסוגיה עקרונית מצדו של האפיפיור, שלא הסכים להתפשר. "אם לא הייתה כזאת מהומה היינו יכולים לשחרר אותו!" מטיח בתסכול העסקן היהודי מרומא באב האומלל בסרט. הסרט מיטיב להציג את הדילמה קשה שיצרה פרשת מורטארה והקונפליקט בין טובת הכלל לטובת הפרט. האם המאבק הכללי – להחלשת כוחה של הכנסייה האכזרית, במקרה הזה – הצדיק פגיעה בטובתו של הפרט, ובתקוותם של ההורים לשוב ולראות את בנם?