מהיכן מגיע המנהג לקרוא שמות על שם המתים?

המתים עדיין חיים איתנו. הם איתנו בזכרם, ברוחם, בתחושת התודה והחובה שלנו כלפיהם. רעיון זה מופיע במדרש הבא: "כך אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת! אמר לו: האם לשווא ספדו לו, וחנטו את גופו, וקברו אותו? השיב: מקרא אני דורש, שנאמר 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאום ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש אותו לזרעו: מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים". בן שיחו של רבי יוחנן טוען שכיוון שנערכה ליעקב קבורה הוא וודאי מת, אבל רבי יוחנן מתעקש שאין הדבר כך. הוא אומר כי יעקב עדיין חי כי "זרעו" עדיין חי. זרע במובן הפשוט, של צאצאים, אך גם במובן המילולי – מה שהאדם זרע בעולם, יצירתו, קשריו, מעשיו הטובים, כל מה שנותר ממנו במציאות ובזיכרונותיהם של הנותרים.

את זכרו של הנפטר נהוג להנכיח ולהנציח על ידי קריאה בשם: קרוב משפחה, אח או אחות, חבר או סתם אדם שהעריך את הנפטר, אשר בוחר להנכיח את זכרו באמצעות קריאת בשמו לבן או הבת הנולדים לו. המנהג לקרוא בשם כדרך להנצחת המת הוא עתיק במסורת היהודית. בתורה אמנם עוד לא מוצאים אותו במפורש, אך ישנו ערך חשוב של "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ, וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו" – בפרט אדם נשוי שמת ללא צאצאים, או אדם שאין לו ממשיך ממשפחתו, אשר יירש את נחלתו.

בדורות מאוחרים יותר אנחנו מוצאים התייחסויות יותר ספציפיות לקריאת השם עצמה. העקרון הוא שבשמו של אדם טמונים כל חייו – מזלו, גורלו, ערכיו ומעשיו. מחד ישנן הסתייגויות מלקרוא לאדם באותו השם של מי שנפטר בגיל מוקדם, כדי שלא יירש את מזלו הרע. מאידך אנו מוצאים ערך בקריאה על שם הנפטר, בשני אופנים – הן הענקת כבוד למת והן הנחלת המורשת שלו לחי הנולד. קריאת שם עושה "נחת רוח" למת ומעניקה לו כבוד בעולם הזה. מאידך, בזכות קריאת השם הילד עשוי לזכות להשראה ממידותיו הטובות של הנפטר, "שקריאה על שמם מסוגל להזכיר זכות צדקתם שיהיה הבן הנולד מוצלח ביראת שמים ובכל ענינו וילך בדרכיהם, וגם אם ידע שנקרא על שמותם אולי יעורר את עצמו פעמים להתבייש מלצאת חוץ לגדר כל כך, ויזכור להתדבק במעשי אבותיו או רבותיו הקודמים" (שו"ת מנחת אליעזר).

משמעות נוספת של קריאת השם מצויה לא רק במישור הפרטי אלא גם בהקשר של הסיפור הגדול. "מפני שאנו נעים ונדים בגלות ראוי לנו לזכור השתלשלות ייחוסי אבות, על ידי שהאבות יקראו לבניהם בשם אבותיהם [של האבות] המנוחים" כותב על כך הפרשן 'תורה תמימה'. עם ישראל היה נע ונד ממקום למקום בגלות הארוכה, איבד מתקופה לתקופה את עיירותיו ומוסדותיו שנחרבו, ושום דבר גשמי לא היה יציב עבורו. מה שאיפשר לסיפור שלו להימשך ולשמור על רציפות וזיקה בין חלקי הזמן היה רק הזיכרון. הזיכרון חיבר יחד את העבר וההווה – גם אם שתי נקודות הזמן האלה התקיימו בשני חלקים מרוחקים בגלובוס. קריאת שמות על שם הנפטרים הייתה חלק ממלאכת הזיכרון.

בעקבות טבח ה־7.10 והמלחמה שבאה בעקבותיה, רבים בחרו להעניק לילדיהם שמות הקשורים לאירועים הקשים. השמות עוז, ניר ובארי, ואפילו השם נובה – הפכו נפוצים מאד בקרב התינוקות שנולדו מאז. גם שמות פרטיים לזכר החללים והנופלים ניתנו לילדים, כדי להנכיח את סיפורם, להנציח את זכרם, להנחיל את מורשתם, ולקיים את דברי המדרש: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים"