רוצים להיות סיפור הצלחה? אתם צריכים קהילה

לרבים מאיתנו היו חלומות ילדות מוזרים. אני למשל, לאחר שקראתי את הספר הראשון מסדרת הארי פוטר בגיל 10, חיכיתי בחשאי ובכיליון עיניים לענק השעיר שיבקר אותי ביום הולדתי ה-11 על אופנוע מעופף וייקח אותי לבית ספר לקוסמים. חלום מסוג זה מבטא כמיהה אנושית פשוטה: להיות יצור נבדל ובעל ערך בעולם של עוד מיליארדי בני אדם. זאת אחת הסיבות לכך שהארי פוטר הפך לרב מכר בקנה מידה היסטורי, ושספרים וסרטים רבים אחריו המשיכו לחקות אותו, או לפחות את הקונספט המרכזי שלו –גיבור שנבחר לייעוד הרה-גורל.

הכמיהה הזאת להיות ״נבחרים״, מובחנים בזכות האישיות או היכולות המיוחדות שלנו, היא נטייה אנושית נפוצה. ההערכה שיש כלפי מפורסמים מעצם היותם מפורסמים נובעת בדיוק מהסיבה הזאת – הם הצליחו להביא את הייחודיות שלהם לעיני כולם. אך איך באמת נצליח להוציא לפועל את הייחודיות שלנו? חכמת היהדות סוברת שהדרך היעילה ביותר היא דווקא להשתייך לקבוצה שצומחת יחדיו. במסכת אבות מייעצים: ״יהי ביתך בית ועד לחכמים״. רבי עובדיה מברטנורא, פרשן משנה מהמאה ה-15 , מסביר: ״כשירצו החכמים להתקבץ ולהוועד, יהיה ביתך מוכן לדבר זה, שיהיו רגילים לומר נתקבץ בבית של פלוני, שאי אפשר שלא תלמד מהם איזה דבר חכמה...״. כמו כן, בתלמוד נאמר: ״חברותא או מיתותא״. כלומר, מי שמתנתק מן הקבוצה ומנסה ללמוד לבד - בסופו של דבר יכשל.

סיפורו של אחד מתלמידי החכמים במשנה ממחיש בדיוק את סכנות הניסיון להצליח בכוחות עצמנו. אחרי חורבן בית המקדש רבן יוחנן בן זכאי אסף תלמידים בעיר יבנה, והבהיר להם שרק באמצעות לימוד תורה הם יוכלו לשמור על קיומו של העם היהודי. במסכת אבות מסופר שרבי ליוחנן בן זכאי היו חמישה תלמידים גדולים שהיו קרובים אליו במיוחד. קשה לדמיין את כובד האחריות ותחושת ״הנבחרות״ שהיו מנת חלקם עקב המשימה הלאומית האדירה שהוטלה על שכמם. במסכת אבות מסופר שאחד מהם, רבי אלעזר בן ערך, היה במובנים מסוימים מוכשר יותר מכולם: ״אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים... ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה – מכריע את כולם״. כישרונותיו גם לא נעלמו מרבו, שחיבב אותו במיוחד, עד כדי כך שאמר: ״...אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך״. אולם באופן מפתיע, כמעט לא נשאר זכר מתורתו של אותו חכם גדול, ואילו יתר חבריו שלמדו איתו (במיוחד רבי יהושע ורבי אליעזר), אף שנחשבו לפחות מוכשרים ממנו –  מוכרים הרבה יותר בספרות היהודית, וגם בסופו של דבר השפיעו יותר על ההיסטוריה של עם ישראל. איך זה ייתכן?

בתלמוד מסופר שלאחר מותו של רבי יוחנן בן זכאי, אלעזר בן ערך עזב ביחד עם אשתו לאמאוס, מקום מרחצאות ותענוגות, בתקווה שחבריו יצטרפו אליו. אולם זה לא קרה. החבורה נשארה בישיבה ביבנה, ואילו הוא, כתוצאה מריחוקו ובדידותו, שכח את כל מה שלמד. במסכת אבות, חכם בשם רבי נהוראי אומר: ״הווי גולה למקום תורה... ואל בינתך אל תישען״. תחילת המשנה, על רקע הסיפור שלעיל, מובנת למדי: תמיד תישאר במקום שיש בו קבוצה שצומחת בכיוון שחשוב לך. את סוף המאמר, ״ואל בינתך אל תישען״, רבי עובדיה מברטנורא מסביר כך: ״שאפילו שאתה חריף ומפולפל ביותר, לא תתקיים התורה אלא על ידי חבריך שתישא ותתן עמהם...״. כאשר התלמוד דן בשאלה מי היה רבי נהוראי שאמר את הדברים, אחת ההצעות היא:״ לא רבי נהוראי שמו, אלא רבי אלעזר בן ערך שמו״. אם הדובר הוא אכן רבי אלעזר בן ערך, אין ספק שהעצה הזאת באה לאחר ניסיון אישי כואב.

חכמת היהדות מאמינה שלכל אדם יש ערך המיוחד רק לו ״לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת, מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא״. כל אחד ואחד מאיתנו הוא ״נבחר״ לא פחות מהארי פוטר. אולם, כדי לממש את מלוא הפוטנציאל האנושי אי אפשר להתבודד. כפי שסיפורו של אלעזר בן ערך מלמד אותנו – גם אם יש לנו כישרונות מבטיחים, דרושה קהילה חזקה ותומכת כדי שהם יוכלו ללבלב.