מה עשיתי כשמצאתי את עצמי בקורונה בלי זוגיות ובלי עבודה?

את ההתבודדות הכרתי לעומק בתקופת הקורונה. הייתי בת 30, אחרי פרידה מקשר ארוך שכלל מגורים משותפים, אחרי סגירה של עסק בהפסדים וחזרה לבית אמי כדי להתאושש פיזית, נפשית, כלכלית. הרגשתי שאני בנקודה הנמוכה ביותר בחיי, ובנקודה הזו מה נותר? ללכת למקור, לבוס הגדול, לדבר איתו על הכל, לבקש שינוי.

אחרי כמה חודשים שכרתי דירה כשאני לאט-לאט מתאוששת כלכלית ופתאום הקורונה דפקה לכולנו בדלת. נשארתי בלי עבודה, עם שכירות די גבוהה, ללא זוגיות, גרה לבד. מה עושים עכשיו? התבודדות. ניצלתי את הזמן שהתפנה לי לגמרי להעמיק וללמוד יותר את הנושא הזה של התפילה וההתבודדות והתבודדתי בכל הזדמנות כמעט: תוך כדי שטיפת כלים, תוך כדי שאני מציירת או מנקה את הבית, ואפילו ברגעים המאתגרים ביותר ביום שלי - לפני השינה. עוד שיחה ועוד שיחה הביאו אותי להכיר יותר את עצמי ואת בורא עולם ומשיחה לשיחה משהו בי התעצם והשתנה

פרשת השבוע, פרשת ויקרא, עוסקת בעבודת הקורבנות. מה הקשר בין זה לימינו? חכמינו אומרים שהקרבת הקורבן בימינו היא - התפילה. איזו תפילה? זו יכולה להיות תפילה מובנית מתוך סידור אבל זו יכולה גם להיות התפילה המקורית שלנו כלומר, שיח תמים, כנה ופשוט, בשפה שלנו עם הבורא. רבי נחמן דיבר על הסוג השני של התפילה רבות וקרא לה - התבודדות. הוא אמר שכל דבר שאדם רוצה, הוא יכול להשיג דרך תפילה. ואם טרם השיג, או שלא התפלל מספיק על הדבר או שלא התפלל בכלל.

למה בעצם התפילה וההתבודדות הן הקורבן המודרני? כי אכן נדרשת לשם כך הקרבה. לפתוח את הפה, לתת לדיבור נקי לצאת החוצה אל העולם, לשפוך את הלב, לבקש בקשות, להגיד מה חסר, מה כואב, מה אני צריכה, על מה אני מודה וכל זה אל מול פרטנר שלא עונה לנו בשפתנו.

זה לא פשוט. זה מעורר בנפש הרבה ציפיות ובהמשך יכולות להגיע גם הרבה אכזבות. כשאני מבקשת משהו ולא מקבלת מענה בשפה שאני מבינה, או כשאני לא מקבלת מענה מיידי, זה יכול ממש לשבור אותי. אז בשביל מה בכלל לעשות את כל זה?

באותה התקופה בקורונה, ככל שהתבודדתי יותר משהו השתנה בי. מצד אחד, משהו התרכך בי, ומצד שני, משהו בי נעשה חד וממוקד יותר אל המטרה. איך אפשר שלא? הרי כל יום אני מדברת שוב ושוב על מה שאני רוצה, אני פורקת את הכאב והקושי על מה שלא מסתדר לי ואני מודה על מה שכבר טוב וקיים בחיי. כל שיחה ניקתה לי יותר את הלב, מיקדה אותי יותר לעבר הרצונות שלי וחיזקה אותי יותר בכך שיש כל כך הרבה טוב בחיי, אז בטח ובטח שיגיע עוד טוב בהמשך.

מהתבודדות להתבודדות השתדרגתי גם בבקשות שלי. אם בהתחלה ביקשתי רק זוגיות, בהמשך למדתי לבקש איזו זוגיות אני רוצה. לאחר מכן, למדתי לבקש שהדרך אליה תתקצר או שלפחות היא תרגיש מהנה ולא מורטת עצבים. לאט לאט למדתי לראות ולשמוע איך בורא עולם עונה לי ומדבר איתי בחזרה דרך אנשים, שירים ברדיו, פוסטים באינסטגרם ועוד. איך אפשר לא להשתנות ולהתעצם כשעושים את זה כל יום?

אז לפני שאגלה לכם אם תפילותיי העקשניות נענו, אשמח לשתף אתכם בתבנית ההתבודדות ששימשה אותי ועזרה לי לפתוח את הפה ולהתחיל לדבר אל אלוהים. וכך, משיחה לשיחה התחולל קסם במציאות הפנימית שלי ובהמשך, גם במציאות החיצונית.

התבנית:

1. פותחים בהודיה: מודים על משהו טוב שיש בחיינו.

2. מבקשים על אחרים: רגע לפני שנתעסק בעצמנו, נבקש משהו טוב בשביל מישהו אחר.

3. שופכים את הלב: זה המקום להוציא כל מה שיושב על הלב, בלי לייפות ובלי לטייח שום דבר. לא לפחד להתלונן או לומר מילים לא יפות. זה למטרה טובה - לנקות את הלב כדי לאפשר לו להתחדש ולהתמלא בטוב.

4. מבקשים, מבקשים, מבקשים: כאן זה המקום לבקש הכל ולא לחשוש להיות פנטזיונרים. להרשות לעצמנו לחלום בגדול.

5. מסיימים בהודיה.

עוד טיפ שעזר לי לגשת להקרבת הקורבן הזו, הלא היא התפילה, הוא שאמרתי לעצמי, לפני שהתחלתי לדבר (כמו שאני אומרת לעצמי לפני אימון כושר): ״רק חמש דקות״. האמירה הזו שחררה לי את החסם הראשוני להתחיל לדבר. לפעמים באמת התבודדתי חמש דקות, ולפעמים התבודדתי שעה שלמה (מבלי להרגיש בכלל).

תפילותיי העקשניות נענו. המציאות החיצונית שלי השתנתה הרבה מעבר למה שבכלל יכולתי לדמיין. אחרי ארבעה חודשים של התבודדות כמעט בכל יום, הכרתי את אהבת חיי ותוך חמישה חודשים התחתנו.

אני לא רוצה להציג את זה בתור קסם. לארבעת חודשי ההתבודדות קדמו הרבה שנים של תפילות, פעולות, עבודה עצמית ודייטים, אבל ההחלטה הזו להקריב קורבן מעצמי, לדבר בכל יום בקול רם עם ״מישהו״ שאני לא יודעת אם יענה לי, מתי יענה לי, ואיך יענה, שינתה אותי לטובה, והשינוי הזה בהחלט איפשר לדבר הכי טוב בחיי להכנס פנימה ולמלא אותם באור. 

מאז ועד היום ההתבודדות היא אחד הכלים הכי חזקים שאני משתמשת בהם כדי לייצר מציאות טובה בחיי. ממליצה בחום.