למילה 'טהור' יש מליוני תוצאות בגוגל. למילה 'טמא' - הרבה פחות. למה?

אם נקליד את המילה "טהור" בשורת החיפוש בגוגל נקבל מיליוני תוצאות. אם נקליד את המילה "טמא" נקבל עשירית מכך. ואיננו צריכים את מנועי החיפוש האינטרנטיים בשביל לדעת זאת. המילה "טהור" נמצאת סביבנו כל הזמן. אנו קונים מים טהורים וסבון טהור, דבש דבורים טהור וזהב טהור. אבל המילה "טמא"? היא כמעט ולא נשמעת במחזותינו. האם ניתן להסיק מכך שרוח הטומאה עברה מן הארץ, כדברי הנביא? אינני משוכנע בכך. 

השימושים של המילה "טהור" שהזכרתי למעלה מתייחסים להעדר סייגים. זהב טהור הוא זהב שלא מעורב בו מתכות אחרות, וכן בשאר המקרים. לצד זאת, אנו משתמשים במילה טהור בתור תיאור של תכונה חיובית כלשהי. השם "טוהר" הוא שם פופולרי לבנים ולבנות בארץ, והוא בוודאי מכוון לאיזושהי מעלה עצמית, לא לטוהר מסוגו של הדבש הטהור. כך או כך, שני מובנים אלו אינם מציפים את ההפך מטהרה, את הטומאה. המילה טומאה לא מתקשרת אצלנו לאף דבר מסוים. היא לא מצביעה על תכונה מסוימת שאנו מכירים או על מצב כלשהו. קשה לחשוב על מקרה, מצב או אובייקט שנצביע עליו ונאמר: "הנה טומאה", "נטמאתי", "הדבר הזה טמא".

במקורות, לעומת זאת, המילה טהור משמשת כמעט תמיד במובן של "לא-טמא". המובן של טהרה היא הסרת הטומאה. כשם שאין נקיון ללא לכלוך, כך אין טהרה ללא טומאה. כשאנחנו אומרים על מקום או אובייקט שהוא נקי, אנו מתכוונים לכך שאין עליו לכלוך. כך גם ביחס לטהרה. טומאה היא תכונה ממשית, שנדבקת לדברים, וכאשר מסירים את הטומאה, אז הדבר נחשב "טהור". טהרה אינה תכונה של דברים אלא מצב של העדר טומאה. 

מהי טומאה בתורה? המובן הראשון של הטומאה מתייחס לדברים שמגע אתם אוסר על האדם להיכנס לבית המקדש ולהתקרב אל כל מה שקשור למקדש (מדובר בעיקר בבליה של אורגניזמים: גופות אדם ובעלי חיים, הפרשות של זרע ודם נידה). בתורה מופיעים חוקים רבים מאד הנוגעים לטומאה, אך כולם כמעט קשורים בדרך זו או אחרת לדברים שמגע אתם אוסר על האדם להתקרב אל המקדש וקודשיו. 

כפועל יוצא מכך, חורבן המקדש ביטל דה-פקטו את המשמעות הנורמטיבית של הטומאה. ללא מקדש, אין כל השלכה מעשית לטומאה. למשך תקופה מסוימת לאחר החורבן, המעמד הרבני העביר את הטומאה לרובד האישי של חייו ונזהר "לאכול חולין בטהרה", כלומר, לא להכניס לפה אף דבר מאכל שבא במגע עם דברים הטמאים. אולם, הנהגה זו אין לה מקור בתורה והיא לא המשיכה לאורך זמן. בעולם היהודי של המאות האחרונות, לא הייתה לטומאה במובן הנ"ל כל השפעה על חיי האדם (בימינו היא רלוונטית לסוגיית העלייה להר הבית).     

מעבר למובן של איסור קרבה למקדש וקודשיו, התורה משמשת במונחים טומאה וטהרה ביחס לאיסורי אכילה. בעלי חיים המותרים באכילה מכונים "טהורים" ואלו האסורים באכילה, כמו חזיר למשל, מכונים "טמאים". בימינו, עם זאת, אנו משתמשים במונחים "כשר" ו"לא כשר" ולא במונחי טומאה וטהרה. 

הקשר נוסף שבו משתמשת התורה במונח "טומאה" הוא עבירות בתחום המיניות. בסוף פרשת איסורי עריות נאמר: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ (ויקרא יח ,כה-כו).. מכל השימושים של טומאה, דומני כי זהו היחיד שאיכשהו שרד אצלנו בזיכרון. הטבילה במקווה, שבמקור מאפשרת לאדם הטמא להיכנס למקדש, קשורה היום דווקא לתחום המיני. 

אחד החריגים היחידים של האמור הוא קריאת "פרשת פרה". חכמינו זיכרונם לברכה הנהיגו לקרוא בבתי הכנסת את פרשת פרה אדומה, שמזרזת אנשים להיטהר מטומאת המת, בשבת לאחר הפורים. הסיבה לכך היא פסח הקרב ובא. בימים ההם, עלו כל ישראל לירושלים בחג הפסח להקריב את קורבן הפסח ולאכול אותו יחד בליל החג. אולם, אנשים הטמאים לנפש אדם, כלומר כאלו שהיו במחיצתו של המת, אינם יכולים להשתתף בחגיגת הפסח בירושלים. הם צריכים להיטהר קודם לכן. לפיכך, תיקנו חכמינו לקרוא מיד אחרי פורים את פרשת פרה אדומה, המלמדת על טומאת המת ועל הדרך להיטהר ממנה. פרשה זו נקראת עד היום בבתי הכנסת, על אף שאין לנו לא מקדש ולא קורבן פסח ולפיכך אין כל השלכות אקטואליות לטומאת המת. 

מדוע? מדוע לזכור ולהזכיר משהו שאין לו כל שייכות לעולמנו? סיבה אפשרית אחת היא געגוע – געגוע נוסטלגי לעבר עלום או ערגה לעתיד טוב יותר. סיבה זו אפשרית, אבל ברצוני להציע טעם נוסף. כפי שחז"ל עצמם אומרים במקום אחר, למרות שאין לנו היום מקדש פיזי, המשמעות של המקדש מתקיימת ברובד הרעיוני, של לימוד התורה. מי שלומד את דיני הקורבנות, אומרים חז"ל, נחשב כמי שעוסק בהם בפועל. ההגות מחליפה את הקיום הפיזי. 

כיוצא בו, ביחס לטומאת המת. הקריאה להתנקות מטומאת המוות מיד לאחר הפורים, בתור אקט של הכנה לחג הפסח, מקפלת בתוכה את כל המשמעות שאנו רוצים ליצוק לימים אלו. פורים נחוג עם ניצני האביב, ופסח הוא כבר האביב בשיאו, בשיא בשלותו. החורף עבר, המוות של הטבע חלף, והעולם מתחיל להתחדש. ואנו רוצים להתחדש יחד אתו, לנקות מעלינו את טומאת המוות החורפית, ולהיות אנשים חדשים, טהורים, חיים. 

בימינו, הביטוי המרכזי של ההכנות לפסח עם כלות האדים האחרונים של חגיגות הפורים הוא קדחת הניקיונות. הנימוק הרשמי של ניקיון זה הוא ניקוי החמץ, אך למעשה, אין לקדחת זו מקור הלכתי של ממש. דומני אמנם כי ניתן למצוא רמז לכך בקריאת פרשת פרה, פרשה הקוראת לנו להיטהר, לנקות מעלינו את טומאת המת לקראת הפסח. האופן שבו נוכל להפוך את ניקיון הפסח למשמעותי יותר עבורנו הוא אם נכוון לא רק להסיר את האבק והחמץ אלא את טומאת המוות בכללה. כך נהפוך את עצמנו ואת חיינו למקומות שראויים יותר להיכנס אל הקודש.