האביב שלנו לא מתחיל ב-1 באפריל- הוא מתחיל בא' ניסן

כפי שמתאר ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות", יהודים מאמינים רבים הצליחו לשמור על צלם-האנוש שלהם במחנות, בזמן שאנשים חזקים מאד, הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה נפשית, איבדו כל עניין בחיים. בספרו "עמו אנכי בצרה", הרב אליעזר ברקוביץ עוסק בפלא זה ומנסה להסביר אותו. הוא מביא שם תיאורים רבים מספור על חיים יהודים בגטאות ובמחנות, ומצביע על כך שקיומם של חיים אלו נוגד לכאורה כל מה שאנו יודעים על ביטול צלם-אנוש בשואה. בין השאר, הוא מזכיר את דבריו של ההיסטוריון טרנס דה-פרה, שמתאר את התפוררות צלם האדם במחנות, ומבהיר היטב את הסיבות לכך. 

הכלי המרכזי שבאמצעותו ריסקו המחנות את צלם האנוש, מסביר דה-פרה, היה ביטול ממד הזמן:

"במצב קיצוני מתפוררות צורות הזמן, אובדים קצבי השינוי והתנועה. עוברים ימים, חולפות עונות, נוקפות שנים, ולמתקן אין מושג כמה זמן יימשכו עוד ייסוריו". ישנה "ריקות מוחלטת כשלעצמה, שהייה בתוך הרצף של ימים זהים שמשכה היה עלול להיות שנה אחת או ימי החיים כולם" (עמו אנכי בצרה, עמ' 64).

מהו זמן עבורנו? זמן הוא חלוקה של זרם החיים שלנו למקטעים בעלי משמעות. אנו קמים בבוקר בשעה מסוימת, שהיא "שעת קימה". בשעה זו אנו מבצעים פעולות מסוימות של בוקר: מצחצחים שינים, מתלבשים, שותים קפה, קוראים עיתון וכולי. כל אחד לפי שגרת הבוקר שלו. וכיוצא בו שארית היום. יש את השעה שבה אנו יוצאים לעבודה, את השעה שבה אנו חוזרים, ולכל שעה ושעה תוכן מיוחד משלה. דבר זה נכון ברמת חלוקת היום למקטעים, אך הוא נכון גם ברמות חלוקה יותר גבוהות: שבוע, חודש, שנה. ימי השבוע מתחלקים לפי חלוקה בסיסית של ימי עבודה וימי חופש. החודש הוא מסגרת הזמן של קבלת המשכורת, והשנה, שזו חלוקת הזמן המחזורית הגבוהה ביותר בחיי האדם היחיד, מתחלקת לפי עונות ותאריכים. בלוח השנה יש חגים, ימי הולדת, ימי חופש, ימי אבל, ימי זיכרון וכולי. וכך, חלוקת הזמן משקפת את רצף המשמעות שבתוכו חי האדם. 

טענתו של טרנס דה-פרה היא שהדרך הראשונה שבה שללו הנאצים צלם אנוש מאסירי המחנות היתה באמצעות ביטול ממד הזמן. החיים הפכו לרצף אפור אחד של עבודה סיזיפית עד שהגוף נשבר ומתמוטט מעייפות וחוזר חלילה. אין שעות, אין ימים, אין שבועות, אין חודשים ואין שנים. רק רצף ארוך אחד ואחיד. ובתוך רצף זה, האדם נעלם. צלם האנוש נאבד. האדם הופך למכונה אוטומטית, לחיה ביולוגית מוכנית חסרת כל רגש מלבד כאב פיזי.

ברקוביץ מביא תיאור זה, ומצביע על כך שעבור היהודים שומרי המסורת, תהליך זה לא התרחש. ממד הזמן לא אבד:    

בשביל היהודים שאת אורח חייהם אנחנו בוחנים כאן לא הייתה קיימת ה"שהייה בתוך הרצף של ימים זהים", הריקות המוחלטת שזמנה נצח. זמנם לא היה החדגוניות חסרת המבנה שכפה עליהם האס אס, זמנם נקבע על פי לוח השנה העברי. לוחות שנה נכתבו בגטאות ובמחנות בכתב יד, ובמקומות שלא היו לוחות שנה היו תמיד יהודים שידעו לחשב ולמצוא את התאריכים הדרושים על סמך המידע הזעום שהיה בידם. וכך היה זמנם של היהודים מחולק לימים ולשבועות, לחודשים, לעונות ולשנים. החלוקה ייצגה רצף קצוב, וכל חלק ממנו נשא עמו את משמעותו וחשיבותו שנקבעו לזיכרון וקוימו למעשה (שם).

ליהודים היה את הזמן שלהם – הזמן של "לוח השנה העברי", ואת הזמן הזה, הנאצים לא הצליחו לקחת להם. 

מהו לוח השנה העברי? עבור רבים, לוח שנה זה הוא עניין של דתיים. השנה מתחלקת לפי הלוח הגרגוריאני, המכונה גם לוח השנה האזרחי או הלועזי, שבו החודשים מתחילים בינואר ומסתיימים בדצמבר. החודשים העבריים, תשרי, חשוון, כסלו, טבת וכולי, קיימים רק בשירי ילדים בגן, ונזכרים בהם בעיקר סביב אותו חג חביב באמצע ספטמבר, שאוכלים בו תפוח בדבש  ומאחלים אחד לשני "שנה טובה". אבל השנה לא באמת מתחילה בראש השנה. הקיץ נגמר בראשון לספטמבר, שבו הילדים חוזרים למסגרות, החורף מתחיל בנובמבר, והאביב? האביב מתחיל בראשון לאפריל. לא כך? מה זה בכלל ניסן? 

חוסר הסנכרון של החגים היהודיים עם הלוח האזרחי עלול להיתפס בתור איזה באג במערכת, שקשור לאופן שבו חיו היהודים בעבר. העולם של ימינו מתנהל לפי מערכת אחרת. חלוקת הזמן זהה בכל הגלובוס, ולוח השנה העברי הוא סך הכל זיכרון מהעבר, שאינו אמור לשאת משמעות מיוחדת בחיי היומיום שלנו. 

אולם, כפי שאומר הרב ברקוביץ, העובדה שליהודים זמן משלהם, זמן שאינו תלוי באופן שבו כל שאר העולם מתנהל, היא זו ששמרה על קיומם המיוחד, גם כאשר העולם כולו עלה בלהבות. הזמן היהודי הוא זמן של חירות. הוא אינו תלוי באופן שבו "העולם" מחלק את הזמן. העולם כולו מתחיל את השנה בינואר ומציין את ראשית האביב בראשון לאפריל. אבל אנחנו יהודים, ויש לנו את הזמן שלנו. 

הדבר הראשון שהקב"ה אומר לישראל לאחר שהם יוצאים לחירות משעבוד מצרים הוא: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". הוא אומר להם: מהיום, אינכם חיים יותר לפי הזמן של מצרים. אתם משתחררים מהעול שלהם ומתחילים לספור את הזמן שלכם. החודש הזה לכם. הוא שלכם. הוא הראשית החדשה שלכם. 

ובזכות חירות זו, החירות מהזמן שכופה עלינו העולם, שרד העם היהודי גם את הקשות ברדיפות. כי הזמן שלנו שייך רק לנו. אותו, את הזמן הזה, אי אפשר לקחת מאיתנו.