מדוע דווקא אליהו הנביא זכה לחיי נצח – ועתיד לשוב באחרית הימים?

אחת האגדות המרתקות ביותר במסורת היהודית היא אגדת אליהו הנביא.

לפי המסופר בתנ"ך, לפני אלפי שנים, בימים הרחוקים ההם בממלכת ישראל, חיה לה דמות דרמטית ואפופת פלאות בהרי השומרון – אליהו הנביא. הוא בא והולך, מופיע עם הרוח, מפריח קללה איומה ונעלם שוב, ויחד אתו נעלמים גם ענני הגשם ובצורת באה לעולם. וכך, שוב ושוב: הוא מופיע לפני אחאב, המלך הרשע, מוכיח אותו באופן מלא פאתוס, מטיל עליו קללה, ונעלם שוב בדרמטיות . סופו של אותו אליהו דרמטי ומופלא לא פחות מחייו, ומתרחש לאחר כישלון מפואר במיוחד של הופעתו האחרונה בהר הכרמל. אליהו אוסף את כל העם, מוכיח אותם בנאום חוצב להבות על כך שהם פוסחים על שני הסעיפים בכך שהם עובדים אלילים אבל מתיימרים להאמין גם באלוהי ישראל, מוריד אש משמים ומותיר אותם פעורי פה, אך לאחר כל הדרמה העצומה הזו, הוא מסתלק חזרה אחוז יאוש, ואומר לאלוהים: אני מתפטר. נמאס לי להיות נביא יותר.

הוא הולך ארבעים יום וארבעים לילה במדבר, ושם, לאחר מחזה נבואי יוצא דופן (דרמטי ומלא פאתוס, כמובן – כמו חייו כולם) הוא מקבל שליחות אחת אחרונה, ולאחריה, נעלם עם הרוח, כפשוטו. הרוח נושאת אותו והוא עולה בסערה השמיימה. אף אחד לא רואה אותו יותר ולא יודע לאן הוא נעלם, האם הוא חי או מת? ומה הוא עושה לאחר התפטרותו ממשרת הנביא?

וכאן, מתחילה האגדה. לפי האגדה, אליהו הנביא לא מת, אלא הוא עתיד לחזור באחרית הימים. ומה יהיה תפקידו? על בסיס הנבואה אותה נהוג לקרוא בשבת לפני פסח, "שבת הגדול", תפקידו יהיה לאחות את הקרעים בעם, הקרע בין האבות לבין הבנים. המילים האחרונות של נבואת מלאכי הם: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם".

כך, מכל הנביאים כולם, זכה אליהו לחיי נצח. אליהו אמור לשוב. הוא מגיע לברית המילה, הוא מבקר אצלנו בליל הסדר, כאשר אנחנו מוזגים "כוס של אליהו הנביא", והוא אמור להופיע שוב באחרית הימים, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. מדוע? מה מיוחד באליהו, שדווקא הוא זכה לתפקיד זה?

במדרש אנו מוצאים ביקורת מעניינת מאד על אליהו. המדרש משווה בין יונה הנביא לאליהו הנביא (מכילתא על שמות יב א). בשני מקרים אלו, מדובר בנביאים שמבקשים להתפטר. יונה בורח בספינה כדי שלא יצטרך לבצע את שליחותו, ואילו אליהו הולך למדבר ואומר לאלוהים: איני יכול יותר. אולם, חז"ל מבחינים בין יונה לאליהו. הם מבינים כי המוטיבציה של יונה היא קנאות לכבודם של עם ישראל. הקב"ה שולח את יונה להוכיח את אנשי נינווה, ויונה לא מאמין בהם. הוא מרגיש שזו תהיה בגידה בעם שלו, ללכת ולהיות נביא לעמים אחרים.

אליהו, לעומת זאת, בורח מהנבואה שלו מתוך קנאות גם כן. אולם, אומרים חז"ל, הבעיה שלו הייתה שהוא קינא רק לכבודו של הקב"ה ולא לכבודם של ישראל. בנאום ההתפטרות שלו הוא אומר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לה' אֱלֹקי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". הוא מקנא לה'. הוא כל כך כועס על כך שישראל עובדים עבודה זרה וזונחים את ה', שהוא מוכן לוותר עליהם. אין לו כוח יותר להוכיח אותם ולנסות לתקן אותם. הוא התייאש מהם.

המדרש ביקורתי כלפי אליהו בנקודה זו. הוא מבין כי הקב"ה אינו אוהב קנאות זו והוא אומר לו "אי אפשי בנבואתך" – אם זו הגישה שלך, איני יכול שתהיה נביא שלי יותר. אליהו מקנא לקב"ה, אך הוא שוכח את עם ישראל. המדרש משווה זאת למשה ולדוד, שדווקא צידדו בישראל כאשר הקב"ה כעס עליהם:

הנביאים היו נותנים עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר, "ועתה אם תשא חטאתם. ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת", "ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי". בדוד מה הוא אומר, "הנה אנכי חטאתי ועויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי". הא בכל מקום אתה מוצא (האבות) והנביאים מסרו נפשם על ישראל.

משה ודוד מוכנים להקריב את עצמם למען ישראל, גם כאשר ישראל חוטאים והקב"ה כועס עליהם. אליהו, לעומת זאת, מקנא לכבודו של הקב"ה עד כדי כך שהוא מוכן להתייאש ולוותר על ישראל.

דומני כי מסיבה זו, אליהו הנביא נידון לחזור שוב. אליהו התפטר לפני זמנו. הוא לא היה אמור להתפטר אלא היה עליו לחזור אל העם, ולומר להם: אתם חטאתם ועוויתם, אבל אתם מסוגלים ויכולים וחייבים לתקן את דרכיהם, ואני נשאר אתכם כאן עד הסוף לוודא שזה יקרה. אבל הוא לא עשה זאת, וכיוון שכך הוא נידון לשוב. כדי לאחות את הקרע הזה, הוא חייב לשוב חזרה, ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, להסיר את הקטרוג הקשה שמרחף על העם.

בימים אלו, אנו נמצאים שוב ברגע של קרע עמוק בעם, קרע חריף ונוקב, שבו נראה שיש לנו יותר מידי נביאים מסוגו של אליהו הישן, כאלו שמוכנים להתפטר ולהפקיר את הכל, לוותר על העם, מתוך קנאות קדושה. בימים אלו אנו צריכים יותר מכל שאליהו ישוב אלינו, יחזיר את מכתב ההתפטרות שלו, ויגיד: למרות הכל, אני כאן. אני אוהב את עם ישראל, ואיני מוכן לעזוב אותם גם אם הם טועים, גם אם הם חוטאים, גם אם הם פוגעים בכל הקדוש והיקר לי, ואפילו רודפים אותי עצמי, על כך שאני מקנא לאמת ולצדק. וכך, שובו של אליהו יאחה את הקרעים ביננו, וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.