ממחנה הריכוז מאוטהאוזן ועד הספריה המוזיקלית בב"ש: סיפורו של אלכסנדר יונגרמן

זהו סיפור על ניצחון, סיפור של גבורה ובחירה בחיים. הכירו את אלכסנדר יונגרמן, מי שהגיע לגיל המופלג (101, עד מאה ועשרים) ניצול שואה אשר הצליח במסע מטלטל ורווי באתגרים בלתי רגילים להימלט מאימת הנאצים הארורים ולהקים את ביתו בארץ ישראל.

הוא נולד ב-2 במרץ 1923 בעיר טורגומורש שבחבל טרנסילבניה, אזור שהשתייך עד סוף מלחמת העולם הראשונה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, והועבר בהמשך לרומניה. את ילדותו העביר בפאתי הרי הקרפטים. אביו עסק במסחר באזור היערות, אולם בהמשך ירד מנכסיו בעקבות משבר כלכלי גדול בסוף שנות ה-20, מה שהוביל את המשפחה להתגורר חזרה בעיר. בצעירותו לא יכול היה להירשם לחינוך גבוה בשל 'הנומרוס קלאוזוס' שאפיין את אירופה, שפירושו הגבלות שהוטלו על מספר התלמידים היהודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות. הוא גדל עם שתי אחיות ואח, חיים נורמטיביים שהשתנו באיבחה אחת עם עליית הנאצים ותחילתה של מלחמת העולם השנייה.

עם פרוץ המלחמה, הוחזר שטח טרנסילבניה לידי הונגריה. כתוצאה מכך, היהודים שהתגוררו באזור והגיעו לגיל 21, גויסו באופן אוטומטי לצבא ההונגרי. אלכסנדר, שנכלל תחת אותה קטגוריה, גויס מיידית. היה זה למעשה סבב הגיוס האחרון של יהודים לצבא, שכן לאחר מכן כל היהודים נשלחו ישירות למחנות השמדה.

במשך שלושת חודשיו הראשונים כחייל, הוטלה על אלכסנדר משימה לגדר כפרים באזורי הגטאות במספר מוקדים שונים. משימה מוסרית בלתי אפשרית, אך כזו אותה ביצע ללא דופי. כשסיים את המלאכה, הועבר להמשך עבודות כפייה קשות ומפרכות.

אלא שכאן בעצם רק מתחיל סיפור הגבורה של אלכסנדר, שהצליח כנגד כל הסיכויים לשרוד. הוא שרד את מחנות הכפייה, שהותירו אותו חלש ותשוש. גם כאשר לא היה מסוגל פיזית לקום לעוד יום עבודה בפרך לאחר שסבל מדלקת ריאות חריפה, הצליחו חבריו למחנה לחפות עליו בדרך לא דרך. כחודש לפני סיום המלחמה והגעת כוחות ברית-המועצות, נלקח אלכסנדר יחד עם אלפים רבים בצעדת המוות אל מחנה הריכוז מאוטהאוזן שבאוסטריה. בהחלטה של רגע שהתבררה לימים כזו שהצילה את חייו, עזב יחד עם מספר מצומצם של חברים את דבוקת האנשים והחל במסע בריחה, תוך שהוא לוקח בחשבון את הסיכון כי החיילים הנאצים עלולים לירות בו למוות.

למרבה המזל, ההימור התברר כמוצלח. לאחר שהשכילו להימלט חזרו אלכסנדר וחבריו באישון ליל למחנה, בעודם שומעים את הדי הקרב והכוחות של חיילי ברית-המועצות שמתקרבים אליו. המחנה אכן הופצץ אותו הלילה, כשאלכסנדר מצליח לנוס על נפשו ולהינצל.

בשיחה עימו סיפר אלכסנדר כי "האמונה הייתה זו שהחזיקה אותי, גם בימים הקשים ביותר. אני מאמין בהשגחה עליונה. היה מישהו ששמר עליי".

חיים חדשים

כשבוע בלבד לאחר שהפך לאדם חופשי, חזר אלכסנדר לעיר הולדתו, טורגומורש, שם פגש מאוחר יותר גם את אחותו הגדולה, שניצלה אף היא ממחנה אוושויץ-בירקנאו הידוע לשמצה.

לאחר ששמע כי ישנה תנועה שמקבצת אליה אנשים לכיוון פלשתינה, החליט כי הוא עוזב הכל ומגשים חלום להגיע לארץ הקודש. לאחר מסע רגלי שנמשך לא פחות מחצי שנה, הוא הגיע לעיר בארי שבאיטליה, שם שהה במחנה פליטים יהודים במשך מספר חודשים. בהמשך עלה על אונייה בלתי לגאלית, שהגיעה לחופי חיפה באפריל 1947, אך הוחזרה מיד על ידי הבריטים למחנה מעבר בקפריסין. רק באוקטובר 1947 השלים את הגעתו המיוחלת לישראל, הפעם באופן מוסדר.

את דרכו בישראל החל בתל-אביב, כאשר כעבור שבועות בודדים גויס לפלמ"ח. בתום טירונות והכשרה מזורזת, כבר הצטרף למאמץ המלחמתי במלחמת השחרור, כלוחם בחטיבת הראל שלחמה במשלטים באזור לטרון. מאוחר יותר השתתף גם בקרבות נוספים בגזרות הצפון והדרום.

בראשית ימיו בישראל בלט כישרונו הקליגרפי כמשרטט מפות, במסגרת שירותו בחיל המודיעין. בהמשך באזרחות עבד כשרטט ומתכנן בסוכנות היהודית, כשהוא אמון על תכנון שכונות שלמות, בעיקר של דיור ציבורי ברחבי הארץ. בתחילת שנות ה-60 החל בקריירה במשרד השיכון בנגב בתפקיד מפקח ומתכנן במחלקה לבניה כפרית, בעקבותיו עבר להתגורר בבאר-שבע. במהלך אותן שנים נישא והביא לעולם בן אחד (יורם).

במהלך העבודה במשרד השיכון וכחלק מהיותו לוחם צדק בלתי מעורער, הוביל אלכסנדר לחשיפה של שחיתויות עמוקות, מה שלא היה נהוג באותה תקופה. תחילה הושעה מעבודתו ופוטר, אולם לאחר מאבק ממושך בן 7 שנים, הצליח לעמוד על צדקתו לאחר מספר שנים ולהוכיח כי העוול שנגרם לו היה שגוי.

במחצית שנות ה-70 החל בפעילות התנדבותית ענפה, ששיאה היה עם הקמת הספרייה המוסיקלית בקונסרבטוריון בבאר-שבע. כחובב מוסיקלי מושבע, כאשר ראה אלכסנדר כי אין ספריית תווים בעיר וכי לא קיימת שום אפשרות לתלמידים להשיג ספרי מוסיקה, בחר להרים את הכפפה. הוא החל באיסוף תרומות של ספרי לימוד מוסיקליים, פרויקט אדיר במסגרתו הצליח לאסוף תוך מספר שנים בודדות עשרות אלפי ספרים ותקליטים, ששימשו את הספרייה המוסיקלית רחבת הידיים שנפתחה בקונסרבטוריון תחת יוזמתו.

במשך 43 שנים פקד אלכסנדר מדי יום את הספרייה, עד תקופת הקורונה במהלכה הוחלט כי תסגור את שעריה לטובת ספרייה דיגיטלית. מציאות זו גרמה לאלכסנדר צער עמוק, שכן מפעל חייו עליו עמל במשך שנים על גבי שנים, כבר לא היה נחוץ עוד. עם זאת, הצליח להותיר אחריו חותם יוצא דופן, כשהוא מלווה דורות של תלמידות ותלמידים.

בשנת 2008 אף זכה לאות כבוד כשקיבל את מגן ראש העיר, הודות לתרומתו התרבותית החשובה לעיר, מידיו של ראש עיריית באר-שבע לשעבר, יעקב טרנר. בין לבין, הספיק לטפח גם קריירת ברידג' והתגלה כמאתר כשרונות כדורגל צעירים, אותם הצליח לחבר בזכות קשריו לקבוצות שונות ברחבי הארץ.

ומה לגבי הסוד לחיים ארוכים? אלכסנדר מנצל את ההזדמנות כדי לספר על אורח חייו הבריא, אותו הוא מקפיד לשמר יום יום כבר עשרות שנים. "אני אוכל ארוחת בוקר עשירה עם סלט הכולל ירקות קצוצים, גבינת קוטג' וזיתים". קרוביו מספרים עליו כי מעולם לא הוציא רישיון נהיגה, מה שאילץ אותו ללכת קילומטרים רבים כחלק משגרת העבודה והיום-יום.

בהזדמנות זו נאחל לאלכסנדר בריאות ואריכות ימים.