הייתי בטוחה שכשאצליח להיות רזה - אהיה מאושרת. זה לא קרה.

כשאני אגיע לשם - אני אהיה מאושרת!

מכירים את ההבטחה הפנימית הזו?

אני בניתי עליה מופע שלם: מופע שבו אני משתפת ב״תחנות״ שעברתי בחיי כי חשבתי שכשאגיע ל״שם״ אהיה מאושרת. אבל כשהגעתי, ואכן הייתי מאושרת, גיליתי שהאושר הזה חמק לי מבין האצבעות מקסימום לאחר חודשיים-שלושה, ומיד לאחר מכן, המשכתי ל״תחנה״ הבאה כי האמנתי ש״שם״ אני באמת (!!) אהיה מאושרת.

התחנה הראשונה במופע שלי נקראה: ״כשאהיה רזה, אהיה מאושרת״. אני מתארת שם איך נרשמתי למועדון כושר והתחלתי להתאמן בכל יום, אכלתי לפי תפריט מאוד מוקפד וחיכיתי לאושר. בינתיים התחלתי להעריץ את מאמני הכושר שלי ונרשמתי ללימודי הדרכת כושר, והבטחתי לעצמי שכשאהיה גם רזה וגם בעלת מועדון כושר משלי, אז אהיה הכי מאושרת שיש.

הגעתי ליעד: רזה ובעלת מועדון כושר. הייתי מאושרת למשך שלושה חודשים אבל לא הצלחתי להתעלם מהעובדה שאין לי זוגיות. איך אפשר לשרוד את הימים בנסיון גם לשמור על גוף חטוב וגם על עסק מצליח כשאין לך את מי לשתף? האושר חמק לי מבין האצבעות וקרא לי להמשיך לתחנה הבאה בחיי ובמופע שלי. לתחנה הזו קראו: ״כשתהיה לי זוגיות אהיה מאושרת״. כמה שנים לאחר מכן, הגיעה הזוגיות המיוחלת ומהר מאוד גם הפירות שלה- ילדים. הייתי מאושרת ועייפה ומהר מאוד הרגשתי איך ה״עצמי״ שלי מתבטל והתחלתי לקנא במי שמצליחה לאזן בין קריירה, חיי משפחה ו…שעות שינה. אז הגעתי לתחנה שבה אני גם נמצאת מדי פעם היום: כשאצליח לאזן בין כל התחומים הללו, אהיה באמת מאושרת.

את המופע שלי פתחתי עם השיר של מרגול: ״עוד יהיה לי... יהיה מה שלבי מבשר לי״ וסיימתי עם שיר מקורי שלי שאומר שאנחנו תמיד בדרך לאנשהו ושהאושר הוא בבחירה לראות ולשמוח במה שיש לנו בכל נקודה בדרך.

למה אנחנו כל הזמן רצים מתחנה לתחנה גם כשאנחנו מבינים כבר שהאושר לא באמת נמצא שם? או שהוא נמצא שם אבל הוא חמקמק מאוד?

יש סיפור מעשייה קצר של רבי נחמן שבו הוא מספר על אדם שמסתובב עם אגרוף קפוץ, מתרוצץ בין אנשים, שואל אותם: ״מה יש לי ביד? מי רוצה?״ הוא מצליח לפתות ולסקרן כל אדם לפי מידותיו ועולם התוכן שמעניין אותו, וכך כולם רודפים אחריו עד שמגלים שאין לו שום דבר ביד.

כתוב בשיחות הר״ן ו׳ מדבריו של רבי נחמן: ״תשוקות גשמיות הן כקרני שמש בחדר חשוך. נדמה שיש בהן ממש, עד שאתה מנסה לתפוס אחת מהן״. בדיוק כמו אותו אדם עם אגרוף קפוץ שאין לו כלום בידו.

אז איך מפסיקים לרוץ אחרי…כלום?

מתחילים להעמיק. 

שואלים את עצמנו: ״מה אני רוצה באמת?״ ״אם אגיע לשם מה זה יגרום לי להרגיש, לעשות, להיות?״

במופע שלי סיפרתי שכשהבן שלי התחיל לזחול רציתי להניע אותו לזוז ולהתקדם אז לקחתי צעצוע שהוא אהב והנחתי אותו כמה סנטימטרים לפניו והוא התקדם אליו. כשהוא הגיע לצעצוע, הרחקתי אותו קצת, ככה שוב ושוב עד שהוא התעייף. בפעם הבאה, ראיתי שהוא מתחיל לאבד עניין באותו צעצוע, אז עניינתי אותו בצעצוע אחר. וכך המשכנו במסע האימונים שלנו לזחילה בהצטיינות.

ככה זה בחיים. בורא עולם הוא כמו אמא או אבא שרוצים להניע את הילד שלהם לפעולה כדי שלא יתנוונו. מטבענו אנחנו אוהבים נוחות אבל אם לא נזוז בכלל, נאבד את כל היכולות והכישורים שלנו ללכת, הן מבחינה פיזית והן מבחינה תודעתית ורוחנית.

הרצונות שלנו מסמנים לנו לאן עלינו להתקדם בחיים, אבל כדי שלא נרוץ כל הזמן אחרי אדם שאין לו שום דבר בתוך האגרוף, חשוב שנבין מה המטרה שלנו, לאן אנחנו רצים ומה אנחנו מרוויחים מהריצה הזו. אבל עוד יותר חשוב מכך, חשוב שנאפשר לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מצפים להרגיש, כבר במהלך הריצה.

כשרציתי להיות רזה והאמנתי שזה יגרום לי להיות מאושרת, בעומק הרצונות שלי רציתי להיות יותר מחוזרת על ידי גברים. האמנתי שלהיות רזה זה להיות אהובה, בטוחה בעצמי, להרשות לעצמי ללבוש מה שבא לי, לרקוד איך שבא לי, להגשים כל חלום שאני רק רוצה כי אף אחד לא מסרב למי שרזה... (ככה האמנתי באותה התקופה... אל תשפטו אותי, התבגרתי קצת מאז :) ).

כשהשגתי את המטרה שלי, נעשיתי רזה אבל לא הייתי מאושרת כי לא השגתי את המטרות והרצונות האמיתיים שהתחבאו מתחת לשאיפה לרזון ולכן באותו רגע הפכתי למי שרודפת אחרי אגרוף קפוץ וריק ולא מפסיקה לרוץ. 

היום אני מבינה שכדי להיות מאושרת אני צריכה… פשוט להיות מאושרת. כלומר, לאשר את עצמי, להרשות לעצמי להרגיש טוב, אושר, ביטחון, הגשמה גם כשאני בדרך ליעד הבא, וטוב שאברר עם עצמי מהו אותו יעד ולמה אני כל כך רוצה להשיג אותו. 

כשאנחנו מוצאים את עצמנו מזיעים ממאמץ, רצים אחרי מטרות אבל לא מצליחים להגיע לאושר הטמון בתוכן, חשוב לעצור רגע, לפתוח את האגרוף, ולענות לעצמנו בכנות - מה יש שם בפנים?