יום הזיכרון גם מזכיר: הנופלים הם חלק מחיי האומה לנצח

היום בערב יתחיל יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יום שלמרבה הצער, יצוין השנה בכוונה רבה מתמיד. בשנה זו, עבור יותר מידי אנשים, יום הזיכרון לא יהיה רק מועד לאומי אלא גם יום לציון אובדן אישי. נדמה שאין הרבה בחברה הישראלית השנה שלא מכירים איזו משפחה שכולה. בכל ישוב, בכל שכונה, יש משפחה שמכתה עדיין טרייה, שאיבדה בן או בת, אח או אחות, ויום זיכרון זה יפלח את ליבה של הקהילה כולה, שתשתתף באבלה של המשפחה השכולה.

בנוהג שבעולם, יום זיכרון למת הוא אירוע פרטי. כל משפחה מציינת את יום השנה לפטירת יקיריה. בני המשפחה עולים לקבר ביום זה, אומרים קדיש לזכר הנפטר ועושים אזכרה לעילוי נשמתו. ואכן, אין אדם נפטר אלא לקרוביו, כפי שאומרים חז"ל. מי שמרגיש את הסתלקותו של האדם ומעוניין להציב לו מצבת זיכרון הם הקרובים לו, ילדיו, חבריו או תלמידיו. זיכרון זה יכול לנבוע מתוך געגוע, רצון להחיות שוב לרגע את דמותו, ולהתרפק על זכרונה. מוטיביציה אחרת לזיכרון תהיה רצון להנציח את מורשתו של הנפטר, להעלות על נס את הדברים שהיו חשובים לו בחייו ושהוא חינך לאורם את משפחתו ואולי גם תלמידיו, ולהמשיך להעביר את מורשתו הלאה באמצעות אירועי הזיכרון. בדומה לכך, האזכרה יכולה להיות גם ביטוי של כבוד. אמנם המתים אינם יודעים מאומה, כלשון הפסוק, אך החיים רוצים להמשיך ולחלוק להם כבוד, וזאת על ידי אמירת דברים לזכרם וכדו', כפי הנהוג באירועי זיכרון.

מוטיבציות אלו מנמקות את מנהגי הזיכרון הפרטיים, ביום השנה לפטירת האדם. אולם, יום הזיכרון לחללי צה"ל אינו אירוע פרטי בלבד אלא גם ובעיקר אירוע לאומי. בשנים כתיקנם, אנו מציינים את יום הזיכרון גם אם איננו מכירים באופן אישי אף משפחה שכולה, ולכל הפחות לא כזו שאבלה עדיין טרי וגם אם לא חווינו אסון לאומי יוצא מן הכלל.

מובן אחד של אירועי הזיכרון הלאומיים הוא חלוקת כבוד לאלו שנפלו למען הגנת העם והארץ. כמו שבני המשפחה חולקים כבוד להורים ביום השנה לפטירת הסבא או הסבתא, וזוכרים את מה שהללו עשו למענם, כך העם כולו חולק כבוד לנופלים באירוע הזיכרון השנתי, ומכיר להם תודה על מה שעשו למענו. ביטוי עוצמתי ומרגש לאלמנט זה של הזיכרון נמצא בשירו של נתן אלתרמן, "מגש הכסף", המושמע תדיר בימי הזיכרון:

והארץ תשקוט, עין שמיים אודמת

תעמעם לאיטה על גבולות עשנים,

ואומה תעמוד - קרועת לב אך נושמת

לקבל את הנס, האחד, אין שני...

היא לטקס תיכון, היא תקום למול הסהר

ועמדה למולם עוטה חג ואימה.

אז מנגד יצאו נערה ונער

ואט אט יצעדו הם אל מול האומה.

עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע

ונוטפים טללי נעורים עבריים...

דם השניים יגשו ועמדו עד בלי נוע

ואין אות אם חיים הם או אם ירויים.

אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם

ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים

יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,

שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".

כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל

והשאר יסופר בתולדות ישראל.  

יום הזיכרון הוא אפוא יום שבו אנו חולקים כבוד לאותו מגש כסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים. אנו מספרים בתולדות ישראל את סיפורם של אותם נערים ונערות, והופכים את זיכרונם מעניין פרטי של המשפחות לעניין של העם כולו.

אמנם, ביטוי הכבוד וההערכה אינו חזות הכל ביום הזיכרון. לזיכרון יש אפקט נוסף, והוא קשירת זכרם של הנופלים באומה כולה. בנוסח הזכרת נשמות שנהוג להגיד לזכרם של הנפטרים (הנאמר גם באופן ציבורי בטקסי יום הזיכרון לחללי צה"ל) מבקשים כי נשמתם של ההולכים תהא צרורה בצרור החיים. מילים אלו הן גם ראשי התבות המופיעות על מצבות הנפטרים: ת.נ.צ.ב.ה – תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

מה המשמעות של להיות "צרור בצרור החיים"? יש כמובן לדבר זה פרשנויות שונות לפי חכמת הקבלה, שאליהם לא התייחס כאן. אולם, יש לביטוי זה גם מובן פשוט יותר, שמקבל משמעות מיוחדת לדעתי ביום הזיכרון לחללי צה"ל.

סופו של כל אדם למיתה. האדם הפרטי הוא יצור סופי, שהיום כאן ומחר בקבר. אולם, גם אם בתור אנשים פרטיים אנו יצורים סופיים, החיים אינם דבר סופי. החיים ממשיכים גם לאחר שאנחנו מתים. הם מבוע בלתי פוסק. המקום שבו החיים ממשיכים הוא הסביבה של האדם – העם שלו. עם הוא אוסף של אנשים פרטיים, מצד אחד, אך הוא גם גדול מהם, כיוון שהאנשים הפרטיים מתחלפים וכלים, אך העם ממשיך לחיות כל הזמן, מדור לדור. כך, מצד הקשר של האדם אל העם שלו, הוא לא לגמרי מת. אם הוא חלק מעם ישראל, ועם ישראל ממשיך להתקיים, אז גם הוא "צרור בצרור החיים"

בתורה, אחד העונשים החמורים ביותר נקרא "כרת". התורה מלמדת כי אדם שמתנהג באופן מחפיר, עושה מעשים שלא יעשו, עונשו הוא להיכרת מקרב עמו. המונח "כרת" בתורה מתייחס תמיד לכריתה מקרב עמו. עונש זה אינו עונש מוות על האדם, שאמור להיות מבוצע בידי בית דין, אלא הוא גזירה שמרחפת על האדם, ותולשת אותו מקרב עמו. כי אם אדם נתלש מעמו, וכבר לא נחשב חלק, אם מותו, חייו נגמרים. הוא אינו חלק מ"צרור החיים".

חז"ל מלמדים כי אנשים שמתו למען עמם, הם כאלו שהשייכות שלהם לנצח היא העמוקה ביותר – בלשון חז"ל "חלקם לעולם הבא". יום הזיכרון הוא למעשה היום שמבטא זאת. ביום זה זכרם של האנשים הפרטיים שחייהם נגדעו במלחמה הופך להיות חלק בלתי נפרד מהאומה החיה, בכל שנה מחדש. נשמותיהם של הנופלים מתחברים לעם החי והופכים חלק בלתי נפרד מחיי האומה. נשמתם נצררת בצרור החיים.