מה עובר לנו בראש כשנשמעת צפירת יום הזכרון?

כשהצפירה נשמעת, מכוניות עוצרות בכבישים, שיחות נקטעות באבחה אחת, כולם נעמדים בלי ניע. וכך, בעוד העולם כולו דומם ומשותק, העולמות הפנימיים יגעשו וירעשו. כל אחד ומה שהוא ראה, מה שהוא שמע, מה שהוא הרגיש, מי שהוא הכיר – הכל מסתחרר בקצב פעימות הלב, מתנגן בנשימה המהירה, זולג בטיפות העיניים המלוחות. זהו כוחו של הזיכרון. 

השורש ז.כ.ר מופיע במקרא 169 פעמים. המילה היסטוריה, כמובן,  איננה מופיעה אפילו פעם אחת. פרופסור יוסף חיים ירושלמי כותב על ההבדל בין היסטוריה לזיכרון, ומסביר שההבדל נעוץ ברמת החיבור של האדם לעברו. ההיסטוריון מביט על העבר בעיניים זרות, כמדען חוקר, ויורד לעומקה מבלי לחוש כלפיה רגשות שייכות. פעולת הזיכרון לעומת זאת, מחייה את העבר ומחברת את הנזכר באופן רגשי. וכך הוא כותב: ״רק בעם ישראל, ולא אצל שום עם אחר, המצווה לזכור נתפסה כציווי דתי לעם שלם״. הרב יונתן זקס מסביר: ״המילה זכר נגזרת אף היא מהשורש ז.כ.ר., רמז לכך שבזהות היהודית יש שני ממדים – הממד הביולוגי, שהאם מעניקה, והממד התרבותי, שהאב מעניק בתוקף תפקידו כמספר סיפורים, כאפוטרופוס על עברו של העם, שאותו מוטל עליו להעביר הלאה, לבניו. יש זהות שאנו רוכשים מתוקף לידתנו. אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה... זוהי מתנת האם. אבל יש זהות נוספת, ששורשיה נעוצים לא בימי האבות והאימהות אלא במעמד הר סיני, ואת תוכנה אנחנו לומדים ומפנימים רק בהדרגה. זהו התפקיד המיוחס באופן מסורתי לאבות, שעליהם מוטל להעניק לילדיהם את הזהות הנקנית באמצעות זיכרון״. 

אפשר לנסח זאת כך: היסטוריה מעשירה אותנו בהשכלה, זיכרון נותן לנו זהות. בפילוסופיה היוונית, שהיא היסוד לחשיבה המערבית – החכמה היא ערך עליון, ולכן במחוזותיה התפתחה ההיסטוריה. בגמרא, לעומת זאת, אמרו ש״גדול תלמוד המביא לידי מעשה״ – כלומר החכמה היא בעלת ערך רק כאשר התוצר הסופי שלה הוא מעשי, ולכן זה רק טבעי שהדגש של חכמת היהדות הוא זיכרון. כשמתבוננים בפעמים הרבות שהמילה הזאת חוזרת על עצמה במקרא, כמעט תמיד נראה שהיא מובילה לפעולה. כאשר המצרים מענים את בני ישראל, כתוב:״ וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב...״. מיד אחר כך הוא מתגלה למשה וקורא לו להנהיג את העם ולחלץ אותם מצרתם. כאשר רחל בוכה על עקרותה, כתוב:״ וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״. לאחר המלחמה בעמלק, שזינבו בעם ישראל ונטפלו אליהם בחולשתם, הוא מצווה: ״ויֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם״. תכלית הציווי היא לזכור את העמלק, המייצגים את הרשע המוחלט, כדי שתמיד יתנגדו אליו ולא יתנו לו מקום לזהם את העולם. התורה גם מזהירה שלא לנצל את חולשתו של הגר:״ וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״. כלומר, הזיכרון של ייסורינו במצרים אמורים להעיר בנו חמלה כלפי הגר. 

בשבוע שעבר, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ניצול שואה הגיע למכללת האנטר בניו יורק כדי לספר את סיפורו. בשעה שהוא דיבר, מאות סטודנטים תומכי פלסטין הפגינו מחוץ למבנה וצעקו:״ !intifada revolution (= מהפכת אינתיפאדה)״. מעבר לכך שאין להם מושג מה המילה ״אינתיפאדה״ אומרת, החוצפה הנוראית של להפגין דווקא ביום הזה היא ביטוי לכך שגם לו היה להם שמץ ידיעה על השואה, הידיעה הזאת לא הייתה זיכרון אלא היסטוריה מנותקת וחסרת חשיבות.

כשאנחנו עוצרים למשמע הצפירה, איננו מציינים את יום ההיסטוריה - אלא את יום הזיכרון. תרועת הצפירה, כמו תרועת השופר בראש השנה (שגם כן נקרא יום הזיכרון, אך זה כבר סיפור אחר...), נועדה לחדור לנימי נפשנו ולהעיר אותנו. השופר, מלשון ש.פ.ר, הוא קריאה להשתפר, להיות אנשים טובים יותר. כך גם יום הזיכרון. למען האנשים שאיבדנו, למען האהבה שלנו לעם שלנו, ננסה להשתפר. יום הזיכרון זהו יום שבו אנחנו מעריכים את משמעותה האדירה של גבורת אלו שהקריבו את חייהם למענינו – ומכירים בכך שמותם לא היה לשווא. רק מתוך השקפה זאת אנחנו יכולים להיכנס בערב למחרת לחגיגה, הקשה והכואבת יותר מתמיד, של יום העצמאות.