מה גרם לאילון מאסק לעשות צעד עסקי שאין בו שום היגיון, ולרכוש את טוויטר?

לאחרונה, נראה כי כל ימים ספורים עולה לכותרות תביעת דיבה נוספת שבה צד אחד טוען להשחרת אישיותו בעוד הצד האחר מתגונן בטענת חופש הדיבור. היה לנו את יאיר נתניהו וקמפיין מימון ההמונים שלו כדי לשלם את הפיצויים שהושתו עליו בתביעת דיבה; את ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט שהחל בהגשת תביעות דיבה כנגד צייצנים בטוויטר שפגעו ברגשותיו; את זהבה גלאון שהגישה זה עתה תביעה נגד יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר בטענה שטפל עליה עלילה שקרית; וזו רק רשימה חלקית. 

בין אם התביעות הללו מתבררות עד תומן בבית המשפט, מביאות לניצחון פרוצדורלי של אחד הצדדים, או נסגרות בפשרה שקטה, הן מעלות שוב ושוב את סוגית חופש הדיבור על הפרק. כולנו, מסתבר, רוצים לחיות בחברה שבה מותר לנו לפרוק את מה שעל ליבנו בלי סייגים. למה שנצנזר את עצמנו, בעצם? אנחנו חיים בדמוקרטיה! אבל, כמובן, יש גם צד שני: כולנו רוצים לפרגן לעצמנו חופש דיבור בלי גבול, אבל ממש לא רוצים לסבול ריקושטים מחופש הדיבור שמוענק לאחרים. כפי שיכול להעיד כל מי שהיה אי פעם קורבן למתקפת שיימינג, יש נקודה שבה דיבור הופך מחירות בסיסית - לרישיון לפגיעה כמעט בלתי מוגבלת באחרים. תחום זה אמנם אמור להיות מכוסה על ידי חוקי לשון הרע, אבל המציאות מוכיחה שגם כאן מרובים גווני האפור. 

עד כמה מורכב נושא חופש הביטוי ומגבלותיו ניתן ללמוד מהאדם העשיר ביותר בעולם עד לא מזמן, אילון מאסק, שרכש לאחרונה את רשת המדיה החברתית טוויטר, בצעד שקשה למצוא בו היגיון עסקי. מאסק, כזכור, הצהיר שהוא משתלט על טוויטר בשם אמונתו העזה בחופש הדיבור, שלטעמו דוכא על ידי הבעלות הקודמת. הוא התחיל את דרכו בטוויטר בהצהרה שהרשת תמנע מצנזורה ומהשעיית משתמשים מלבד במקרים של פעילות פלילית ברורה, החזיר את חשבונו של הנשיא לשעבר טראמפ ושל מושעים מפורסמים (ופחות מפורסמים) אחרים, ובאופן כללי עטה על עצמו את מדי אביר חופש הביטוי הנלחם בתרבות הביטול ובהשתקה מטעמים אידיאולוגיים.

תוך כמה שבועות, עם זאת, התברר שגם למחויבות של מאסק לחופש הביטוי יש גבולות. אחרי שמאסק סירב להחזיר לטוויטר את אלכס ג'ונס מקדם הקונספירציות (הוא נימק את התנגדותו בתגובה אמוציונלית שאמנם ניתן להבין, אבל קשה למצוא לה ביסוס בתנאי השימוש החדשים של טוויטר), הוא גם השעה חשבונות שהרגיזו אותו באופן אישי: כאלה שדיווחו אחרי מיקום המטוס הפרטי שלו, או השתמשו, לדעתו, בטוויטר, כדי לקדם חשבונות שלהם בפלטפורמות מדיה חברתית אחרות. 

נראה שאי אפשר להימלט מהמסקנה שהחירות לדבר ככל העולה על רוחנו, בעל פה או בכתב, רחוקה מלהיות זכות פשוטה עם גבולות מוגדרים בבירור. למה, בעצם, כך הדבר? מדוע נקלעות דמוקרטיות שוב ושוב לכדי קונפליקטים סביב הזכות הזו? 

הסבר אפשרי לכך אפשר למצוא במילה 'דיבור' בעברית. בעברית, האדם נקרא 'מדבר' משום שתכונה זו מבדילה אותו מבעלי החיים. בספר בראשית, הקטע המתאר את בריאת האדם במילים 'ויהי האדם לנפש חיה', תרגומו של אונקלוס, גר ממשפחת אצולה רומאית שתרגם את חמשת חומשי תורה לארמית, מתרגם את המילים 'נפש חיה' כ'רוח ממללא'. כלומר, האדם היה לרוח שמדברת. נפש שהתברכה ביכולות ביטוי מילולי. 

הדיבור היה ונותר מתנה ייחודית לאדם. שום התפתחות טכנולוגית לא אפשרה לנו עד היום ללמד בעלי חיים לדבר. אולם המתנה הזו מגיעה וסכנותיה בצידה. בעברית, השורש ד.ב.ר מציין לא רק אמירות אלא גם הנהגה (בלשון התנ"ך אנחנו מוצאים: 'יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ' – כלומר, ישים אותם תחת הנהגתנו. בלשון חז"ל אנחנו מוצאים את ההנחיה: ' דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִים לַדּוֹר' – כלומר, דור צריך מנהיג אחד ולא שניים). המשמעות הכפולה הזו איננה מקרית. דיבור הוא לא רק השמעת צלילים: יש בו כוח פועל עצום. זהו כוח שיכול להנהיג, וממילא להוביל לטובה גדולה או לרוע נורא. מנאומו המפורסם של מרכוס אנטוניוס בהלוויית יוליוס קיסר ועד לכוחו הרטורי המהפנט של היטלר, דיבור הוכיח את עצמו שוב ושוב כיכולת שמשנה את פני ההיסטוריה. 

מה שנכון בחייהן של אומות, נכון גם בחייהם של בני אדם פרטיים. כשאנחנו מדברים, אנחנו לא רק מוציאים קיטור, ולא רק נהנים מזכות יסוד: כשאנחנו מדברים אנחנו עושים משהו שהיכולת לעשותו העניקה לנו את האנושיות שלנו. כשאנחנו מחליטים לעשות שימוש בכוח שהפך אותנו לבני אדם, כדאי לחשוב לא רק על זכות הדיבור, אלא גם על האחריות שמגיעה לצידה.