היא רצתה אהבה, אבל סגרה את הלב שלה

במשך תקופה מסויימת, ליוויתי רווקות למציאת זוגיות. היינו מבצעות אימון אישי תודעתי בשיחות זום ומדברות, בין היתר, על כל מה שמסע חיפוש הזוגיות ״מפעיל״ בנפש ואיך לעבוד נכון עם אותה הפעלה רגשית. לפני תחילת תהליך, הייתי מבצעת שיחת היכרות טלפונית ללא עלות עם מי שהתעניינה בתהליכי הליווי. מטרת השיחה הייתה, מבחינתי, גם להבין האם יש ביננו התאמה אישית וגם להבין עד כמה הלב שלה פתוח. נשמע מוזר? אני אסביר.

המסע הזה של חיפוש זוגיות יכול להעמיס הרבה ״אבק״ על הלב, כמו כל מסע שבו מצפים, משתדלים, מנסים, מייחלים, פותחים את הלב, ובפועל התוצאה המיוחלת עדיין לא הגיעה לחיינו. לפעמים הלב נסגר, לפעמים המחפשת נעשית צינית לחיפוש הזה, לעולם הגברי ולעולם הריגשי שלה עצמה. במצב כזה, כשיש הרבה ״אבק״ וציניות על הלב, מאוד קשה להגיע אליו. מאוד קשה לדבר איתה על הרגשות שלה, וזה ככל הנראה קושי שיצוץ ויערים גם על היכרות עם בחור חדש.

פעם אחת הכרתי בחורה כזו, עם הרבה ״אבק״ וציניות על הלב, ובאופן די אוטומטי לא רציתי לקבל אותה לתהליך אצלי. הייתי בהריון ויכולת ההכלה הרגשית שלי הייתה נמוכה מכדי להתחיל תהליך עם מישהי שנשמע שלא מוכנה לפגוש את עצמה. בכל זאת, חשבתי על זה כמה ימים וראיתי שהיא רוצה להתחיל תהליך. הבנתי שאולי הלב שלה יותר פתוח ומוכן ממה שהיה נראה לי והתחלנו להפגש ולשוחח בזום.

בשיחה הראשונה שלנו היא דיברה באופן מאוד שלילי על עצמה, על זוגיות, על גברים וגם על ההורים שלה. אני הקשבתי ובעיקר נתתי מקום וביטוי לכל מה שהיא הייתה צריכה להוציא החוצה. בסוף השיחה, נשאר לי ממש מעט זמן להגיב על מה שהיא אמרה, אז רק נתתי לה שיעורי בית - ״תתפללי״. התגובה האוטומטית שלה הייתה צינית לרעיון אבל הצלחתי לשכנע אותה. ״אני רוצה שעד שבוע הבא כשניפגש, תהיי מוכנה למשך חמש דקות ביום לכתוב או לדבר בקול ׳דיבורים של אמת׳. במקום לדבר על העם הגברי שהוא בעייתי (ואם כך, את לא יכולה לעשות דבר כדי לשנות את זה) תדברי על הכאב שלך שעוד לא מצאת את האחד שלך, זה שלא יהיה כל כך בעייתי בעינייך. במקום לדבר על המדינה שהיא בעייתית כי קשה לחיות בה, תנסי לדבר על הקושי שלך להתנהל כלכלית לבד, עם הפחד שאולי זה תמיד יישאר ככה. את מוכנה?״ שאלתי אותה והיא ענתה לי ״כן״.

לפני שאספר מה קרה לאותה בחורה מקסימה שכל כך רצתה אהבה וכל כך סגרה את ליבה, אכתוב כמה מילים על התקופה המיוחדת שבה אנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים כעת בתקופה שנקראת ״בין המיצרים״ וגם ״שלושת השבועות״ (כי זהו אורכה) והיא תקופה שמבקשת מאיתנו להתחבר לאבל והכאב של עם ישראל על כך שנפרצו חומות ירושלים ונחרב בית המקדש. זה קצת מוזר שהיהדות מבקשת מאיתנו באופן אקטיבי להתחבר לאבל וכאב, לא? אבל ימימה אביטל זצ״ל שייסדה את שיטת החשיבה ההכרתית, הצליחה לייצר גשר מיוחד בין האבל והכאב לבין השמחה והתקומה שמחכים בסוף התקופה. בתקופה הזו של בין המיצרים ימימה הייתה כל כולה עסוקה בתפילות על עם ישראל, והיא דיברה על חשיבות התפילה בתור זו שגם מחברת למקום החסר והלא שלם, אבל גם לכל הטוב שבדרך ועוד ימלא אותו בקרוב.

אני לא מכירה ״מרחב רוחני״ שמאפשר את החיבור הזה בין מה שחסר למה שעתיד להיות מושלם, חוץ מהתפילה. התפילה היא הדבר הכי אישי, אמיתי, טהור ונקי שקיים. בתפילה אני יכולה לשבת באוטו, לסגור את החלונות שאף אחד לא יישמע, ולדבר עם עצמי, עם היקום או עם הבורא על מה שאני רוצה, לגמרי בשפה שלי ובדרך שלי, לפתוח את הלב ואף אחד לא יבקר או ישפוט אותי.

כואב להתחבר ללב

הדרך היחידה שלי לקבל רפואה ללבי הכואב, היא להסכים להודות קודם שהלב שלי כואב. הדרך היחידה לקוות לשמוח בטוב שעומד למלא את חיי, היא קודם להסכים להרגיש חסרה ולהודות בכנות שכרגע אין לי את הטוב הזה.

זה עלול להיות כואב להסכים להתחבר ללב. זה כואב לפתוח את הלב ולחוות את כל הרגשות הפגיעים שלנו, להודות שאנחנו חסרים, לא מושלמים, שאנחנו עדיין לא במקום שעליו אנחנו חולמים. זה כואב להודות שאנחנו מפחדים שאולי לעולם לא נגיע לשם. אבל מי שמסכים להתחבר למקום הרגיש, הפגיע, הטהור והאמיתי הזה, הוא זה שגם יחווה שמחה גדולה מאוד כשהחוסר יתמלא והוא גם יזכה להרבה רגעים של שמחה וטוב בדרך לשם. פשוט כי הוא מסכים להרגיש (וזה עובד לשני הכיוונים, מסתבר).

בחזרה לאותה בחורה מקסימה שעשתה שיעורי בית והתפללה על עצמה בינה לבין עצמה בכנות במשך שבוע שלם, חמש דקות בכל יום. לשיחה השנייה שלנו הגיעה בחורה שלא זיהיתי. משהו התרכך בה. משהו בה היה אמיתי וילדי יותר והיא שיתפה אותי בכמה חוויות אישיות וכואבות מילדותה ובכתה. לאחר מכן, היא סיפרה לי שהיא הצטערה שהיא מיהרה לפסול איזה בחור שאיחר לה לדייט בגלל אי הבנה שנוצרה. היא הייתה רוצה לנסות בכל זאת לצאת איתו, אבל היא מפחדת לפנות אליו ושהוא יידחה אותה.

בסוף השיחה שלנו היא קיבלה שיעורי בית, מתוך הסכמה ורצון שלה - להסכים לפתוח את הלב, להיות פגיעה וחשופה לדחייה ולפנות אליו (ולהמשיך להתפלל שאם הוא האחד הנכון עבורה, הוא יגיד ״כן״, ואם לא הוא יסרב והדחייה לא תהיה כל כך כואבת).

בשיחה השלישית שלנו, אותה בחורה מקסימה שהייתה מעט צינית ועם הרבה אבק על הלב, סיפרה לי שהיא כבר יצאה לשלושה דייטים מרגשים עם הבחור שלא דחה אותה אלא שמח מאד שהיא פנתה אליו שוב. הם עד היום ביחד. אמנם לא תמיד הסוף הסיפור נראה כך, אבל אין ספק שגם כשהדרך לפעמים כואבת, משתלם להתחבר ללב ולתחושת המחסור, כי לב שמבקש בהתמדה וכנות להתמלא, במוקדם או במאוחר בהכרח יתמלא וזה יהיה כל כך משמח.