בתקופת המילואים של בעלי, נשארתי כל לילה לבדי עם עוגת השמרים ועם הפחדים שלי

איפה ה-7.10 תפס אתכם?

אני ומשפחתי ישנו אצל אמא שלי במרכז ובשעה 6:00 בבוקר התעוררנו מאזעקות. 'קילפנו' את בת החצי שנה ואת בן השנתיים ותשעה חודשים שלנו מהמיטות ורצנו לחדר המדרגות מבולבלים ועייפים. לאחר מכן חזרנו לביתה של אמא שלי כדי להבין שאנחנו לא מבינים כלום.

מאז אותו תאריך שחקוק וצרוב לכולנו בלב ולמשך חודשיים, בעלי גויס למילואים לתפקיד מסווג בדרום כשרוב הזמן אין לו קליטה ואין לי יכולת להתקשר אליו (התקשורת ביננו הייתה רק כשהוא צלצל ועזר לי להסדיר דופק ונשימה). אני ושני ילדינו הקטנטנים פינינו את עצמנו לביתה של חמותי בצפון כי אין לנו ממ״ד בבית ולא רציתי להשאר שם איתם לבד. אני זוכרת שהתקופה הזו הייתה מלאה בהמון בילבול, מתח, חרדה, אכילה רגשית ונסיון לאחוז חזק בכל מה שסיפק לי תחושה של שגרה וביטחון באותה תקופה. הייתי חייבת לשמור על המורל שלי בשביל הילדים שלי שחווים את העולם דרכי ואין להם מושג מה קורה בעולם שבחוץ.

אני זוכרת איך כשהיה מגיע סוף יום וכל בני הבית בו שהינו (חמותי, בן הזוג שלה והילדים שלי) כבר הלכו לישון, הייתי נשארת לבד עם השקט, הפחדים שלי ועוגת השמרים-שוקולד המדהימה של חמותי. הייתי לוקחת לי כמה חתיכות של נחמה מהעוגה ומנסה לעשות נשימות, להרגיע את הקולות בראש שלי שמציירים לי תרחישים של הגרוע מכל שעתיד לבוא. מצאתי את עצמי מתעסקת בהמון שאלות שקשה לי לענות עליהן. שאלות כמו: למה יש סבל וכאב בעולם? איך אפשר לסבול ולכאוב פחות? מה אני יכולה לעשות כדי שילדיי לעולם לעולם לא יסבלו? והאם יש דרך להקל ולשכך את כאבם של מי שחוו המון כאב וסבל מאז ה-7.10?

בספר ״הדרך לחיים של משמעות״ שמבוסס על דברי הרבי מלובביץ׳, הצלחתי למצוא כמה תשובות שהניחו לי את הדעת, הרגיעו לי את הלב ואפילו נתנו לי כוחות לפעול בדרכי, כדי להוסיף עוד אור לתוך מציאות שלפעמים מרגישה כל כך חשוכה. בספר כתוב שעלינו להיזהר מהתעסקות יתרה בשאלות על סבל וכאב כי אנחנו עלולים ״להחליק״ ללא שליטה לעבר מדרון חלקלק (שמוביל לעוד ועוד סבל וכאב). עם זאת, חשוב שנבין שתכלית התחושות הללו היא להניע אותנו למקום טוב ומדויק יותר עבורנו, כפרט וכעם. ״הכאב והסבל הם הזדמנויות לקרוא תיגר על הדרך שבה אנו רואים את החיים״, כתוב בספר.

לדוגמא, אדם שפתאום סובל מאוד מהגב שלו, עשוי למצוא את המוטיבציה לקום בבוקר, ללכת לרופא ולתהות כיצד הוא יכול לשפר את אורח חייו. הרופא, יכול לשאול את אותו האדם שאלות ולהבין שמלבד ישיבה ממושכת במשרד, הוא לא עושה שום פעילות פיזית וגם לא מקפיד לאכול בצורה מזינה ולהציע לו להתחיל לבצע בכל יום חצי שעה הליכה ולהוסיף ירקות ופירות לתפריט היומי שלו. אם אותו אדם יקח את העצות הללו ברצינות ויישם אותן, לא רחוק היום בו הוא יוכל להגיד תודה על כאבי הגב שפקדו אותו ביום בהיר אחד ומאז הוא אדם אחר לגמרי שחי בגוף חזק ובריא יותר ויש לו כוח לשחק עם ילדיו.

אולי לא תמיד נצליח להגיע למצב שאנחנו אומרים ״תודה״ על מה שקרה לנו, אבל ההבנה שכאב וסבל הם מעין ״שעונים מעוררים״ שהגיעו לחיינו כדי לסמן לנו שהגיע הזמן לבצע שינוי ואי אפשר להמשיך יותר בדרך הישנה, יכולה להיות קצת מעודדת ואפילו לתת לנו כוחות לקום ולצאת לדרך חדשה וטובה יותר. 

למנף את הכאב כדי להרבות אור

אולי לא נצליח תמיד להבין למה דברים קרו או קורים לנו אבל ״מתפקידכם לגלות איך הכאב יכול להיות ברכה במסווה״ אומר הספר. כלומר, קודם כל תצאו מנקודת הנחה שיש ברכה שמסתתרת בתוך הכאב והסבל ועכשיו, נסו פחות להתעסק ב׳מדוע זה קורה לי׳ ולשאול יותר: ׳לשם מה זה קרה ומה אני עושה עם זה?׳.

את אותן הדרכות שקיבלתי בספר החלטתי ליישם בחירוף נפש באותם חודשיים מאתגרים בחיי. הרגשתי שאין לי ברירה. או שאני מקדישה את חיי להתעסקות במינוף הכאב לעשיית טוב (לעצמי, לביתי ולעם שלי) או שאני שוקעת בחרדה, דיכאון וייאוש (וזו אפשרות שממש לא הסכמתי לה).

יצרתי לעצמי רשימה של משימות שמשמחות אותי. דברים שאני אוהבת לעשות ובטוח גם ישמחו אנשים אחרים. המשימה הראשונה הייתה ליצור סרטון עם ציורים שמראים חזון של שמחה לעם שלנו. ״תראו, זה מה שהולך להיות איתנו בהמשך הדרך, אנחנו עם חזק ואנחנו נקום מזה בגדול! אל תיפול רוחכם!״ זה היה המסר שליווה את הסרטון ואת הציורים שציירתי. בכל לילה אחרי שהילדים שלי נרדמו, התעסקתי בפרויקט הזה עד שהוא היה מוכן ויצא לאוויר העולם. לשמחתי, הסרטון הזה הגיע להרבה מאוד עיניים ושימח הרבה לבבות.

המשכתי ליצור סרטונים, לכתוב מסרים מחזקים ברשתות החברתיות, לכתוב מאמרים, שירים ואפילו ספר, ציירתי ציורים ושרתי שירים. בהמשך גם כתבתי מופע שכולו במטרה להפיח תקווה בצופים שלו. לקחתי את מילותיו של הרבי מלובביץ׳ ברצינות גדולה. אם באתי לכאן לעולם עם סל כישורים מסוים ונכפה עליי להתמודד עם מציאות מאתגרת של מלחמה, כנראה שהכישורים שלי נחוצים עכשיו יותר מתמיד כדי להפיץ את האור המיוחד שלי, דווקא במצב המאתגר הזה.

באתי לחזק ויצאתי מחוזקת. בכל יום במהלך אותם חודשיים מאתגרים, עד כמה שכל יום היה אתגר בפני עצמו, חיכיתי לסוף היום כדי לכתוב איזה שיר או סיפור, לצייר איזה ציור ולהפיץ עוד קצת אור בעולם. כמובן שגם התפקיד שלי כאמא במשרה מלאה באותה תקופה, עזר לי לשמור על שפיות ושליחות. הייתיי עסוקה בלשעשע ולשמח את שני ילדיי כדי שלא ירגישו שיש מלחמה בחוץ.

בסופו של דבר, בעלי חזר לאחר חודשיים מהמילואים ואנחנו חזרנו לביתנו חסר הממ״ד. אבל את השיעור שקיבלתי על ׳מינוף הכאב לברכה׳ אני לוקחת איתי מעכשיו לכל התמודדות בחיי, ובתקווה שלא נצטרך להתמודד עוד עם סבל וכאב לעולם.