עשרה חודשים בתוך המלחמה. והמחיר, אוי המחיר... למעלה מ-2000 קורבנות שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. חיילים וחיילות, אנשי כוחות ביטחון ואזרחים מכל חלקי הארץ, מן העיר ומן הכפר, דתיים וחילוניים, מסקטורים ואוכלוסיות שונות ומגוונות. המשמעות הישירה של המציאות העגומה הזו היא הצטרפות של אלפי ישראלים אל משפחת השכול, המשפחה שכל אחד מתפלל שלא להיות חלק ממנה. כאב ויגון בלתי נתפסים שחודרים לכל נימי הנשמה ומותירים פצע שלא יירפא לעולם.

תקופה זו חושפת בפנינו את מלאכתם הקשה של מודיעי הנפגעים בצה"ל, שלנוכח מניין הקורבנות הגבוה, גדל העומס על כתפיהם הנושאות את אחת המשימות הקשות - להיות אלו שמבשרים את בשורת האיוב בדבר נפילתו של בן או בת המשפחה האהובים שלא ישובו עוד.

אחד מאותם אנשים הוא מקסים אוקנין, קצין מודיע נפגעים, המשרת בתפקיד המורכב מזה למעלה מעשור. מקסים אוקנין, לשעבר סגן ראש עיריית ערד, הוא בעלים של משרד מוכר לייעוץ אסטרטגי, מדיה דוברות ותקשורת. על אף עיסוקיו הרבים, מיד עם היוודע גודל האסון שאירע בשבעה באוקטובר, בעיצומה של מערכת בחירות אינטנסיבית ושלל קמפיינים, הוא נרתם למשימה, המסתמנת כקשה בחייו.

צילום: פרטי

"ברוך הבא – אנחנו במלחמה"

"ה-7 באוקטובר תפס אותי בהליכי הקפאה זמנית מהיחידה. אחרי 15 שנות שירות, הודעתי למפקדיי שאמצא בהקפאה זמנית ושיקראו לי רק אם נהיה חלילה במצב חירום קיצוני או מלחמה. מדובר בתפקיד תובעני ומורכב, אבל כזה שבתקופת שגרה היקף הפעילות בו הוא מינורי, על אף שכל הודעה על חלל היא עולם ומלואו שמתרסק", מספר אוקנין בשיחה גלויה בה הוא משתף במהות התפקיד אותו הוא מבצע בחרדת קודש.

"באותה שבת ארורה התקשרה אליי אחת המפקדות. לא אשכח את המילים שלה. היא אמרה לי בטלפון 'ברוך הבא אנחנו במלחמה'. מאותו רגע החיים משתנים, העולם משתנה. ההודעה הראשונה הגיעה יום למחרת להוריה של תצפיתנית שנרצחה בבסיס, ביישוב בנגב המערבי. נאלצנו למסור למשפחה את ההודעה הדרמטית באמצע הלילה, אחרי יממה שבה נסע האב 3 פעמים לבסיס כדי לנסות לפענח מה עלה בגורלה של בתו. עיקר הכאב באותה הודעה, כמו גם בביקורים אחרים שעשינו מאז פרוץ המלחמה, הייתה השאלה הנוקבת של המשפחות שחזרה שוב ושוב: 'איפה הייתם עד עכשיו'? כנציגי הצבא אנחנו סופגים את הביקורת הנוקבת, עם כל הצער שבדבר. התפקיד שלנו הוא פשוט להכיל את הכל ולאפשר למשפחות לפרוק.

היו לנו עוד הרבה הודעות קשות לצערי. ביישוב קטן שאיבד במהלך המלחמה מספר חיילים, בישרנו את הבשורה המרה לאלמנה בת 23 כשתינוק בן חודשים בודדים על הידיים שלה. במקרה אחר, הגענו למשפחה שבה ההורים פשוט 'חיכו לנו'. הם סיפרו שידעו שזה יבוא. כל הודעה שכזו היא מצמררת. אי אפשר להתרגל לזה".

איך מתבצעת הודעה למשפחות?

"מדובר בתורה שלמה שיש לבצע באופן מדוקדק. ההודעה מתבצעת למעשה על ידי שלושה קצינים. תפקידו של הקצין הראשון, שמגיע על בגדים אזרחיים, היא לאתר את תחילה את הכתובת. בעיר מדובר על משימה פשוטה יותר, אבל במקומות אחרים לא תמיד יש מספרים על הדלתות או על תיבות הדואר. אוי ואבוי אם חלילה נדפוק על הדלת הלא נכונה, שכן המשמעויות ברורות. אחרי שאותו קצין וידא כי מדובר בבית הנכון, הקצין הבכיר בצוות מקריא הודעה כתובה שהוכנה מראש. אחד מאיתנו אחראי על ניהול השיח עם בני המשפחה, האחר נדרש להביט סביב ולהבחין האם ישנן התנהגויות חריגות של הסובבים. בסופו של יום, הפחד הכי גדול הוא שעם סיום ההודעה, ישרור שקט בבית. עד כמה שזה קשה, כאנשי מקצוע אנו מעדיפים שהמשפחה תפרוק ותוציא החוצה כמה שיותר. לא סתם אומרים שהשקט הוא נורא. כשזה המצב, אי אפשר לדעת איפה זה יתפרץ עבור אותה משפחה וכיצד היא תתמודד עם השכול והאבל המהלך הזמן".

יוצא לך פעמים לחשוב בינך לבין עצמך האם המחיר של התפקיד הזה אינו גבוה מדי?

"עם יד על הלב, זוהי שאלה שחבריי ואני נשאלים פעם אחר פעם. רבים מהם שואלים אותנו 'למה אתם בכלל צריכים את זה'? לכולם אני עונה בצורה פשוטה וחד משמעית שמישהו צריך לעשות את העבודה הזו ואם כבר מישהו, אז עדיף שהמשימות המורכבות הללו יוטלו על אנשים בוגרים ורגישים עם חוסן משמעותי. אני חייב לציין בהקשר הזה את צוות היחידה שמגלה תעצומות נפש בלתי רגילות שלא רואים בדרך כלל. אנחנו פועלים יחד כחבורה מלוכדת, נעזרים האחד בשני ויודעים לחזק. זוהי הגדולה של הצוות שלנו".

צילום: פרטי

"הבכי של האלמנה או הילדים – קורע את הלב בכל פעם מחדש"

בתשעה באוקטובר, יומיים לאחר הטבח הנורא, הוטלה על צוות המודיעים משימה לרדת לאזור מלונות ים המלח, אליו פונו חברות וחברי קיבוץ בארי.

"קיבלנו את הפקודה לשמש כמודיעים על הנרצחים מכיתת הכוננות ועל חללים מהקיבוץ. ההודעות הללו היו לא שגרתיות ויוצאות דופן. אלו היו הימים הראשונים של המלחמה עם אי ודאות אדירה ששררה בכל הארץ. עדיין לא ידעו מי נרצח ומי נחטף. נכנסנו למלון, שלושה קצינים, בזהירות רבה. המחזה שנגלה לנגד עינינו היה קשה מאוד: עשרות רבות של אנשים טרוטי עיניים. הם הבינו מהשנייה הראשונה שנכנסנו, שהחיים של מישהו מהם הולכים להשתנות לנצח. התגובות ביטאו מנעד רחב של רגשות: זעם, כעס, ביקורת ולעיתים גם הכלה. המשימה מבחינתנו הייתה לנסות 'לסגור את התמונה' עבור אנשים רבים שפשוט היו מצויים בערפל כבד. אין בזה אפילו חצי נחמה, אבל זהו התפקיד שלנו".

עד כמה המעמסה הנפשית על המודיעים כבדה?

"אנחנו מטופלים באמצעות מערך חוסן תומך של פסיכולוגים ואנשי מקצוע מעולים. להגיד שזה קל, כמובן שלא. להגיד שאין רגעי שבירה ושהאירועים הללו לא חוזרים אליך בלילה בחלומות או שהבכי של האלמנה או הילדים לא קורע את הלב בכל פעם מחדש, גם זה יהיה לא נכון. יחד עם זאת, אני מרגיש שליחות אדירה וזכות לבצע את התפקיד הזה".

איזה מסר יש לך למשפחות השכולות עימן אתה נפגש?

"המסר היחידי שלי אליהן הוא שהלוואי ונהיה ראויים לקורבנות שהן הקריבו עבורנו ובאותה נשימה, שיש לנו אחריות מוסרית להשיב את כלל החטופים והחטופות הביתה. זוהי המשימה החשובה ביותר שצריכה לעמוד כעת לנגד עינינו. מדינת ישראל חתומה על חוזה עם האזרחים שלה והחוזה הזה הופר. חייבים לעמוד בחוזה הזה. יש לכך חשיבות עצומה לשיקום השבר הנורא, לבניית אמון מחודש וליצירת עתיד לחברה הישראלית. בלי סגירת המעגל הזו, לא נוכל להתגבר על האסון".