הגבורה שבניחום אבלים: איך תמיכה שקטה יכולה להציל מחורבן

בכל יום שעובר - עוד חיילים ואזרחים מתים. אמנם זהו כאב שאי אפשר להתרגל אליו – אבל זה רק טבעי שהכוחות הנפשיים נשחקים. בתחילת הדרך, בכל פעם שחייל היה נופל היו באים ללוות את קבורתו אלפי אנשים. אולם ככל שהזמן חולף, זה נהיה יותר ויותר קשה להתמיד. איך אפשר לצפות אחרת? לאנשים נמאס מהמוות, נמאס מהבכי, נמאס מהכאב. לכולנו יש מספיק סבל בחיים, לאז למה שנלך לשבעה או להלוויה נוספת ונסחב על כתפנו גם כאב של אחרים?

התשובה לכך היא שדווקא עכשיו, כשזה נהיה כל כך קשה – זאת ההזדמנות שלנו לפעול מתוך גבורה אמיתית. זאת המחאה שלנו, זה הרגע קטן והאדיר שבו אנחנו מביעים את אנושיותנו, שומרים על אור של תקווה, מסרבים להיכנע לחושך האורב לנו מסביב. אכן, נחמת אבלים היא אחת המצוות שבהן ניתן לראות את הלב היהודי במלוא עוצמתו. ״כל המאבד נפש אחת מישראל - מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא״ נאמר בתלמוד (סנהדרין, בבלי). כל אדם הוא עולם ומלואו, ולכן כשאדם נפטר, הקהילה כולה חשה את אובדנו. דוגמא לכך אפשר לראות בגמרא (בבלי, מועד קטן): ״מת בעיר – כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה״. לפי דברים אלו, בכל פעם שמישהו מת בעיר – כל החיים היו משתתקים כדי לתת לנפטר את תשומת הלב הראויה לו.

כיבוד זכרו של המת זה חצי אחד של המטבע, החצי השני זה תמיכה באבלים. הרבה פעמים אנשים נכנסים לשבעה ומרגישים לא בנוח מכך שהם לא יודעים על מה לדבר או מה לומר. בסיטואציות כאילו עולה השאלה - איך מנחמים כמו שצריך? בתלמוד אמרו (ברכות, בבלי): ״אגרא דבי טמיא שתיקותא" - שכר בית האבלים הוא השתיקה. עד כמה שזה לא טבעי, לפעמים צריך לדעת לשבת יחד בדממה. דווקא שתיקה מסוג זה מאפשרת לאבלים לחוש את עומק האובדן בלי הסחות דעת, ואנו, בנוכחותנו השקטה, מעניקים להם את המרחב להתמודד עם הרגשות המציפים אותם.

אמנם קשה לראות זאת מהפרספקטיבה הצרה של חיינו הפרטיים, אך כאשר אנחנו הולכים לניחום אבלים – אנחנו משפיעים לטובה ומחזקים את העם כולו. כן, זה עלול להיראות מעשה זניח, אבל במציאות המורכבת של מלחמה, כל מעשה קטן מתמזג לכדי כוח גדול. במצבים של אובדן, אנשים חשים מבודדים ומנוכרים מהחיים. כשאנו באים לנחם, אנו מחזירים את תחושת השייכות והקהילה, מחזקים את הרקמה החברתית של עם ישראל ומבססים אותה על ערבות הדדית ואכפתיות. ההשקעה שלנו, למרות השחיקה, מהווה גם הצהרה לאומית – כולנו מאוחדים יחדיו.

במצב שלנו היום, אין לנו את הלוקסוס לוותר על האחדות הזו. אם המציאות סביבנו לא מספיקה כדי להוכיח, יש לנו היסטוריה ארוכה שמדגישה את ההכרח בה. בשניים מן האסונות הגדולים בהיסטוריה היהודית, חורבן בית המקדש הראשון וחורבן הבית השני, עם ישראל התאפיין בפירוד וניכור בתוך העם. בזמן חורבן בית המקדש השני, המצב היה כה חמור, עד כי הרומאים שהקיפו את ירושלים לא נזקקו לפעול – הם פשוט המתינו שנחסל את עצמנו. במקדש עצמו, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי, קבוצות שונות נלחמו זו בזו ושפכו דם אחים. איך הגענו לנקודה הזאת? גם שם הכל התחיל במעשים הקטנים.

אסור לנו לחזור על אותה טעות. אהבת חינם היא סיסמא יפה, אך אם אנחנו באמת רוצים לממש אותה -  אנחנו נדרשים לצאת מאזור הנוחות, להיות נכונים לתת מעצמנו גם כשקשה. אכן, אהבת חינם מתחילה מלהיות שם אחד בשביל השני גם ברגעים הכי כואבים.