169 ספרים חדשים על המלחמה: למה זה כל כך חשוב לחוסן הרוחני?

עוד לא חלפה שנה, ולפי דו״ח של הספרייה הלאומית כבר התפרסמו 169 ספרים חדשים על המלחמה. לפרסם ספר זה תהליך ארוך, ולכן ההערכה היא שעוד הרבה ספרים נכתבים ברגעים אלו ויצאו לאור בשנים הקרובות. המהירות שבה ספרות מלחמת חרבות ברזל צמחה היא מרתקת, ואפשר ללמוד ממנה הרבה על העם שלנו.

רבים מאיתנו חשים את הצורך לכתוב טמון עמוק בתוך דמנו, דוחף אותנו מתוך תחושת ייעוד ומשמעות, גם כשאיננו תמיד מבינים למה. ייתכן שזהו אינסטינקט קדום שלנו, צאצאים לעם עתיק שלמד על בשרו מהו מקור החוסן האמיתי של האדם. אימפריות רבות קמו ונפלו במהלך ההיסטוריה. הן החזיקו בכוח צבאי עצום, שטחים נרחבים, עושר ופאר מעבר לכל דמיון. ובכל זאת, הן נעלמו והשאירו אחריהן רק חורבות ועדויות ארכיאולוגיות. לעומתן, עם ישראל – קטן יותר, צנוע בעושרו ובהיקף כוחותיו – שרד והקים את עצמו מחדש. החוסן הרוחני שלנו, יותר מכל טכנולוגיה וצבא, זה מה שאפשר לנו לחיות.  אך התובנה הזאת נלמדת רק מתוך קשיים. משבר, במובנים רבים, הוא כמו אש של נפח – הבעירה והייסורים נחוצים כדי שנקבל את הגמישות הדרושה לעיצוב צורה חדשה.

למרות שהמורשת הרוחנית של עם ישראל הייתה ייחודית ופורצת דרך מאז ומעולם, התרבות הלמדנית לא תמיד נראתה כפי שהיא היום. תמיד היו חכמים שעסקו בתורה והעם נתן להם כבוד, אך רוב האנשים היו עובדי אדמה או אנשי מלאכה פשוטים שלא הייתה להם את הגישה לנכסים הרוחניים העמוקים של היהדות. כאשר נחרב בית המקדש הראשון, האופק לא נראה מבשר טובות. אולם, המצב הפוליטי העולמי עבד לטובת היהודים - כאשר ממלכת פרס הפכה להיות האימפריה הדומיננטית בעולם, כורש ( מלך פרס) הצהיר שהוא תומך בכך שהיהודים ישובו לארץ ישראל. באותו רגע, השמחה והתקווה של היהודים הרקיעה לשמיים - אך עד מהרה הם נחשפו לאתגרים החדשים שציננו את התלהבותם. היהודים שהשתקעו בגלות, בעיקר מהמעמדות העליונים והעשירים, מצאו שלווה וביטחון בגלות ולא היו מוכנים להקריב את חייהם הנוחים. רק אחוז קטן של יהודים חזר לארץ ישראל, רובם עניים וחסרי רכוש שלא היה להם הרבה מה להפסיד מהרפתקה אמיצה ומשוגעת.

בגלות, הרוחניות של העם הדרדרה עוד יותר. מעטים מהעם היו בקיאים בתורה, הייתה התבוללות עם האוכלוסייה המקומית ואנשים לא הכירו את השפה העבריתכפי שמתאר נחמיה בתנ"ך: "וּבְנֵיהֶם (= הבנים של היהודים המתבוללים) חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית״. אולם, מתוך השפל ניתן רק לעלות. בראש השנה בארץ ישראל, עזרא ונחמיה, המנהיגים של היהודים שעלו לארץ, כינסו את כולם וקראו להם מספר התורה. הלוויים, שידעו עברית, תרגמו לעם. היהודים, כשהבינו עד כמה שכחו את המורשת שלהם והתרחקו ממנה, התחילו לבכות. אך עזרא ונחמיה ניחמו אותם ואמרו: ״הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם--אַל-תִּתְאַבְּלוּ, וְאַל-תִּבְכּוּ״.

עזרא ונחמיה הצליחו להפוך את הכאב לתקווה. העצב של העם היה סימן לכך שאכפת להם מהזהות והמורשת שלהם – ולמעשה, הוא היה נקודת שינוי חיובית. באופן פרדוקסלי, העם הבין שהמשבר הוא סיבה לשמוח: "וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת, שִׂמְחָה גְדוֹלָה:  כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם (= העם חגג כי הוא הבין, לראשונה זה הרבה זמן, את התורה שקראו לפניו)״. הרב זקס מתאר את המשמעות של הרגע הזה בהיסטוריה היהודית: ״זו הייתה נקודת מפנה בתולדות היהודים, ולא יהיה מוגזם לומר שהמאורע הציל את היהודים ואת היהדות מהיעלמות... הם הקדימו את בני זמנם בהבנה כי כוחו של עם ישראל טמון לא רק בחומות ובלוחמים אלא גם בזהות ובחומה הרוחנית... לאורך חמש מאות השנים הבאות הופיעו לאיטם מוסדות חדשים, בראשם בית הכנסת ובית המדרש, שעתידים היו לאפשר ליהדות לשרוד גם לאחר תבוסות צבאיות ומדיניות חמורות. אל האסונות הלאומיים הכבדים של שתי המאות הראשונות לספירה, חורבן הבית השני וכישלון מרד בר כוכבא, הגיעו היהודים מוכנים מבחינה זו: הם היו עתה אומה שגיבוריה הם מורים, שמבצריה הם בתי ספר, ושתשוקתה אל הלימוד ואל חיי הרוח״.

הדו"ח של הספרייה הלאומית, לפיכך, לא מפתיע. כיהודים, אנחנו מבינים שהסיפורים שלנו אינם סתם קליפות שמושלכות לאחור -  כל סיפור של כל אחד מאיתנו הוא עוד לבנה בבניין מפואר שממשיך להבנות. זהו הבניין שסבינו וסבי סבינו התחילו לבנות, ושהנכדים והנינים שלנו ימשיכו להרחיב. אם אנחנו רוצים שהבניין הזה ימשיך לעמוד – אנחנו חייבים ללמוד מהחוויות שלנו וללמד אותם הלאה, להמשיך קדימה ולא לעצור.