האם יום כיפור הוא חג ישראלי?

לפני מספר שבועות הסתובב ברשתות החברתיות סרטון קצר מתוכנית אירוח של אשת התקשורת צופית גרנט. גרנט מראיינת בתוכנית את הזמר והיוצר הישראלי עידן רייכל, ובסרטון רואים את רייכל פונה לגרנט ואומר לה: "אשאל אותך שאלה מהירה... את צריכה לענות מהר, בלי לחשוב. אם את צריכה לבחור אחד – מה את קודם: ישראלית או יהודית?". גרנט עונה לו מיד: "היום, יהודייה", ואז מחזירה את השאלה אליו, והוא עונה: "ישראלי". 

כשצפיתי בקטע תהיתי לעצמי מה בדיוק מתכוון רייכל בשאלה זו. הוא מנסה להסביר לאחר מכן מה משמעות המונחים הללו אצלו, אך ההסבר שלו עמום ואינו מניח את הדעת. ברור מאד שהוא סבור ששמות הקוד הללו מקפלים בתוכם משהו חשוב מאד, יסודי מאד, אך קשה להסביר מהו בדיוק.

יש חפיפה מסוימת בין המנעד הסמנטי של המונחים "ישראלי" ו"יהודי" והמונחים "חילוני" ו"דתי", בהתאמה. אנו נמצא כנראה קורלציה ברורה בין דתיות לבין מתן קדימות לזהות היהודית וכן להפך. ואכן, צופית גרנט, שנישאה לאחרונה ליוצר הדתי שולי רנד, יושבת בראיון עם כיסוי ראש בולט לראשה ומסגירה בתשובתה את השינוי שחל בה – "היום, יהודיה". משמע עד אתמול, ישראלית. אולם, למרות חפיפה זו, המונח "יהודי" אינו זהה למונח "דתי" והמונח "ישראלי" אינו זהה למונח "חילוני". רייכל יודע שצופית גרנט מתקרבת לדת, אבל הוא שואל אותה שאלה אחרת.

רייכל אינו מתכוון גם ל"ישראלי" במובן של אזרחות ישראלית, ללא קשר לעם היהודי. הוא אומר כמה רגעים לפני כן שמדינת ישראל היא מדינת היהודים, ולכן יהדות היא בילד-אין בתוך הגדרת הזהות הישראלית. יש בישראל אזרחים שאינם יהודים, אך הם נחשבים "מיעוטים". עצם העובדה שהם נחשבים "מיעוטים" מעידה שההגדרה "ישראלי" בסתם משויכת דווקא ליהודי ישראלי. המונח "ישראלי" מצביע בפשטות על משהו או מישהו שיש לו גם קשר לעם היהודי, במובן ההיסטורי לכל הפחות. 

דומני שהמונחים "יהודי" לעומת "ישראלי", באופן שבו רייכל משתמש בהם, מקפלים בתוכם משמעות קרובה למונחים "דתי" ו"חילוני" אך הרבה יותר ספציפית. יש יהודים חילוניים גם בתפוצות, אך הם אינם ישראלים בשום צורה. המונח "ישראלי" מבטא זהות ייחודית של החילוניות היהודית בישראל. הוא מייצג את האתוס של הצבריות, של האזרחות, של עמידה עצמית זקופה – של מישהו שיש לו צבא וארץ ויחסים דיפלומטיים, שיש לו סגנון תרבותי עצמי ולא רק "דת". במילים אחרות, המונח "ישראלי" מצביע על מה שכונה בעבר "שלילת הגלות" יותר מאשר על שלילת הדת.

"שלילת הגלות" היא מושג בן-גוריוניסטי, שמבטא את הרוח של החלוציות הישראלית בימים הראשונים של המדינה. רוח זו ביקשה לייצר "יהודי חדש", יהודי עם תפיסת העולם השונה באופן עמוק מזו של היהודי הגלותי הישן. הרעיון שעמד מאחורי מושג זה הוא שההבדל בין חיי גלות לחיי מדינה אינו משהו חיצוני לאדם, אלא הוא מייצר טיפוס אנושי שונה. היהודי הגלותי הוא היהודי מהציורים של שאגאל – מרחף, כפוף, נוגה, נושא עליו את משא הדורות ואת אותות הסבל של הרדיפה הבלתי פוסקת. היהודי החדש הוא היהודי מגלויות שנה טובה של קק"ל – החלוץ שנושא את ראשו אל על מול השמש, בחזה זקוף ובפנים שזופות, כשרגליו נטועות היטב באדמה וידו החסונה אוחזת בטורייה שנעוצה ברישול עצל באדמה. ישראליות זו אינה שוללת את הדת כמו את כפיפות הקומה של היהודי הגלותי.

מדוע אפוא נוצרה חפיפה כה מובהקת בין המונח "ישראלי" למונח "חילוני" ולהפך? כדי להבין זאת צריך לחשוב על דמויות כמו מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וחיים יוסף ברנר. השנים הללו, שניהם תלמידי ישיבה לשעבר, שעזבו את הדת בטריקת דלת, הצטרפו לציונות החלוצית ועלו לארץ. בכתיבה של שניהם ישנה זהות בין הכפיפות של הגלות לבין הדת עצמה. הם אינם מייצרים הבחנה בין דת לבין גלות אלא רואים בדת את הכוח המרכזי שמכופף את קומת היהודי והופך אותו לכנוע וחסר מדינה. וכך, שלילת הגלות הפכה גם לשלילת הדת.

חג יהודי או חג ישראלי?

כשחשבתי על הבחנות אלו על רקע יום הכיפורים הממשמש ובא והתעוררה בי השאלה: האם כיום, ב-2024, יום כיפור הוא חג ישראלי או חג יהודי? האם יש סתירה בין השנים? מה עידן רייכל היה עונה על שאלה זו?

ובכן, אני מניח שאם הוא היה צריך לענות ממש מהר, הוא היה עונה: יהודי.

על פניו, יום כיפור הוא השריד של היהדות בתוך הישראליות. לכאורה, יום כיפור מלמד כי למרות שהיהודי החדש של ברנר וברדיצ'בסקי ביקש לבער לחלוטין את הכניעות וכפיפות הקומה שמכתיבה הדת, הוא לא הצליח לגמרי. יום כיפור הוא שריד עיקש של היהודי הישן, שריד שיהודי החדש לא הצליח למחוק.

ואכן, בשיר "סתיו יהודי" של אברהם חלפי (המופרסם בביצועו של אריק איינשטיין), מתואר יום כיפור בדיוק כך. השיר נקרא "סתיו יהודי" – יהודי דווקא ולא ישראלי. ויום הכיפורים נכנס לתוכו עם "הציפורים הקטנטנות שורקות העצב של יום הכיפורים". והללו מעלות פנים מרחפות, "פנים יהודיות מן הגולה באפרפר נוגה". יש כאן תיאור מלא של היהודי הגלותי, היהודי מהציורים של שאגאל, המנוגד לזה הישראלי. הוא נוגה, הוא אפור, הוא מרחף והוא דתי. וכל זה מתאים לכאורה ליום הכיפורים כמו כפפה ליד. כי מה עושים ביום כיפור אם לא לצום, להתכופף, להכות על חטא?

לכן אין ספק שאם עידן רייכל, או לצורך העניין, כל אחד אחר, היה צריך לענות "ממש מהר" על השאלה: האם יום כיפור הוא חג ישראלי? הוא היה עונה – ממש לא. הוא חג יהודי.

אבל אני דווקא לא רוצה לענות על השאלה הזו "ממש מהר". אני חושב שהתשובה המהירה הזו משקפת את הישראליות של אתמול. הישראליות של אברהם חלפי. אולי גם זו של שנות השבעים. היא לא משקפת את הישראליות של 2024.

האתוס הישראלי של היום אינו נמצא יותר במתח "גלותי" מול "צברי". מבחינה מעשית, אין היום דבר ישראלי יותר מאשר לציין את יום כיפור. העובדה שישראלים אינם נוסעים ברכב ביום כיפור, שהם צמים, שהם הולכים לתפילה, אינה כי נשאר בהם משהו יהודי למרות שהם גם ישראלים. הישראלי והיהודי אינם עומדים באותו מתח שהם עמדו בעבר. הניגוד הזה הוא ניגוד שגוי. יום כיפור הוא אחד האלמנטים המזוהים ביותר בלוח השנה הישראלי. לציין את יום כיפור זה "להיות ישראלי" לא פחות מ"להיות יהודי".

איננו נמצאים יותר בעולם של ברדיצ'בסקי וברנר, שבו הפנים האפרפרות מן הגולה רודפות אותנו בלילה ואנו מנסים לברוח מהם דרך יצירת ניגוד חד בין "ישראלי" ו"יהודי". הניגוד הזה הוא במידה רבה שריד של אתמול. כיום אנו נמצאים בעולם שבו המונחים הללו מתמוססים זה לתוך זה. הניגוד מאבד מתוקפו וכך ההבדל שבין היהודי לישראלי הולך ונמוג. יום כיפור הוא חג ישראלי כיוון שהוא חג יהודי. אין סתירה בין השנים.